מגזין סורוקה - גיליון 20

ראוי לציון

רוסון אזברגה הגיעה לנגב בעקבות האהבה, כשאיתה המטען שספגה בבית הוריה: מחויבות לעשייה, כבוד לכל אדם ואותה אש פנימית, שנים בחדר 15 שבלעדיה אי אפשר לשרוד המיון העמוס ביותר בישראל. לאחר שנה כסגנית האחות האחראית במלר"ד, העבודה המצוינת שלה זכתה להכרה רשמית עם בחירתה כמצטיינת מנכ"ל. בשיחה אישית למגזין סורוקה רוסון מספרת על חייה ומשפחתה, על השנה הקשה שעברה, על מובילות ומצוינות לפי תפיסת עולמה – ועל המקום שמהווה עבורה בית שני: המערך המציל חיים במרכז הרפואי סורוקה באה מאהבה

אורן שריג מאת צילומים: אפרת זיסמן

"זו עבודה קשה שדורשת אנרגיות, אבל אותי היא לא שוחקת, להפך. יש אקשן תמידי שמזרים לי אדרנלין בדם. לתת עזרה ראשונה, להציל חיים – בעיני זהו סוג של שליחות" "תמיד נעים לקבל פרס, אבל בטבע שלי אני מאוד צנועה. ישבנו כל המצטיינים לארוחה עם מנכ"ל כללית, הוא שוחח עם כל אחד מאתנו. זה היה כמובן מרגש, אבל לקח זמן עד שהפסקתי לשאול את עצמי 'למה דווקא אני' ו'מדוע זה בכלל מגיע לי'. הרי בטוח שיש הרבה אנשים שגם להם מגיע... מהאירוע הזה הבנתי, שהנתינה שלי בעבודה מאוד מוערכת בבית החולים, למרות שלי נראה שאני רק ממלאה את תפקידי". ובכל זאת, למה דווקא את? "לא אוהבת לדבר על עצמי, אבל כנראה מכיוון שאני כולי בתוך העבודה, נותנת את המיטב שאני יכולה, ולא שוכחת לומר ברוך השם ותודה לאל שיש עדיין את כל המשמעות, אבל מאוד התרגשתי מהמעמד". תארי את התחושות... גאווה? כבוד?

הייתה מהקשות 2014 השנה שהחלה בקיץ בחייה של רוסון אזברגה. זמן לא רב קודם לכן, שנים כאחות חדר מיון בסורוקה, היא 13 אחרי מונתה לניהול חדר הטראומה במחלקה לרפואה דחופה – אחד המקומות המאתגרים בבית החולים. מבצע צוק איתן תפס אותה כשהיא לומדת עדיין את התפקיד ונדרשת לנהל את חדר הטראומה בעיצומה של מלחמה, על כל המשתמע מכך. רבים הפצועים שהובהלו לסורוקה בחמישים 1,116- מ ימי הלחימה, חיילים ואזרחים, טופלו "במשמרת שלה". זמן קצר לאחר מכן נחתה על רוסון בשורת איוב אישית: אחיה הצעיר נהרג בתאונת דרכים. המוות, שהכירה מקרוב לאורך שנים כאחות מיון וטראומה, דפק לפתע בדלת ביתה. "זו הייתה שנה נוראית מבחינתי", אומרת מי שזכתה לאחרונה בפרס מנכ"ל כללית, ועננה מעיבה לרגע על פניה הפצועים 1,116- רבים מ שהובהלו לסורוקה בימי צוק איתן, טופלו "במשמרת שלה". זמן קצר לאחר מכן נחתה עליה בשורת איוב אישית: אחיה הצעיר נהרג בתאונת דרכים

שקורנות לאורך כל שיחתנו. "למרות הקושי הגדול, המשכתי לתת את כל כולי בעבודה, ומבלי שביקשתי תפקיד או שחיפשתי קידום, הדברים המשיכו לקרות מעצמם. בסיום אותה שנה מוניתי לתפקידי הנוכחי – סגנית אחות אחראית במלר"ד". גם כשרוסון מספרת על המשבר האישי שעברה, אי אפשר שלא להבחין בניצוץ שבעיניה; אור של תקווה תמידית ושל אהבת אמת למקצוע שבחרה. קל לזהות אצלה את אותו "דרייב" פנימי, שבלעדיו לא הייתה מוכתרת למצטיינת המוסד וזוכה לכבוד 40,000 איש בלבד מתוך 18- השמור מדי שנה ל עובדי כללית. "האהבה לסיעוד קיימת אצלי מגיל צעיר, ואני תמיד נותנת את כל מה שאני מסוגלת. ככה אני", היא אומרת בפשטות. איך נודע לך על הזכייה? הופתעת? "לגמרי. התקשרו ממשרד מנהל בית החולים שאגיע לפגישה עם האחות האחראית. חשבתי שזה דיון מקצועי כלשהו. מחוץ לחדר המנהל פגשתי רופא ממחלקה אחרת, חבר טוב שלי. הסתבר שגם לו יש פגישה אצל המנהל באותה שעה. עדיין לא חשדתי. נכנסנו לחדר, והוא התחיל להתמלא בעוד ועוד אנשי צוות. הרגשתי שמשהו קורה, אבל לא ידעתי מה. ד"ר דודסון, מנהל בית החולים, החל לדבר, ופתאום אני שומעת אותו אומר: 'אתם נבחרת המצטיינים, ונתחיל ברוסון אזברגה שהיא מצטיינת מנכ"ל'. לא הבנתי

28 מגזין סורוקה |