מגזין סורוקה - גיליון 20

קשה שזורמים למיון ומקרי טראומה מורכבים. גם במקרים הפחות קשים, המטופל שמגיע למיון הוא תמיד כאוב, חסר אונים, לחוץ. בעיני זהו סוג של שליחות, לעזור לאנשים ברגעים כאלה". איך מתפקדים בסביבת עבודה שבה פציעות ומוות הן דבר יומיומי? "קשה להדחיק את המוות ואת הפציעות, המיון הוא מקום שלא מאפשר לעשות את ההדחקה הזאת, שעוזרת לכולנו לחיות בשקט. אבל אנחנו אנשי מקצוע, ועם הזמן מתרגלים לכך שזוהי מציאות החיים שלנו. אני חזקה ולא מזילה דמעות, אבל זה השתנה אחרי שאחי נהרג. הוא היה בן שלושים, עמד להתארס באותו שבוע, והתהפך עם טרקטורון. הפחד הכי גדול שלי התגשם – שמישהו ממשפחתי יגיע אלי למיון. בחודשים הראשונים לא יכולתי שלא לבכות כשהייתי רואה בחורים צעירים "גדלתי בסביבה מאוד מגוונת, עם ערכים של דו קיום וכבוד הדדי. מבחינתי בנאדם הוא בנאדם, והאנרגיות שלי באות מאהבה. זה הדבר הבסיסי שצריך במערך מציל חיים"

התחתנו ולא למדו. אני הבטתי על אחותי הגדולה, שלמדה סיעוד ועובדת כאחות, והלכתי בדרכה. אבא עודד אותי ללכת ללמוד, ואני מוקירה אותו על כך. למדתי בתיכון בטובא והמשכתי ללימודי סיעוד באשקלון, שם הכרתי את בעלי, דרך אחותו שלמדה אתי. הם מרהט, ולא היה פשוט להתעקש על הקשר הזה". כשרוסון הביעה בפני הוריה את רצונה להתחתן עם בחור בדואי מהנגב, הם גילו התנגדות. "לא ויתרתי, ולקח שש שנים עד שלאבא שלי נמאס , עד אז 26 והוא הסכים שנתחתן. כבר הייתי בת גרתי בבית ההורים ועבדתי בבית החולים בצפת. אחרי החתונה גרנו שנתיים בבאר שבע ולאחר מכן עברנו לבית שבנינו ברהט, ליד משפחת בעלי. כיום 12 ,10 ,8 אנו הורים לארבע בנות מקסימות, בנות , ואני מאושרת מהמשפחה שלי ומהעבודה 14- ו בבית החולים". ספרי על העבודה במיון. לא שוחק לאורך השנים? "זו עבודה קשה שדורשת אנרגיות, אבל אותי היא לא שוחקת – להפך. יש אקשן תמידי שמזרים לי אדרנלין בדם, ואני אוהבת את זה. שינויים מהירים, תחלופה גבוהה, אין רגע דל. לתת עזרה ראשונה, להציל חיים. תמיד קורה משהו: תאונות דרכים, פיגועים, אירועים רבי נפגעים לא עלינו. המציאות כאן מטורפת. יכול להיות חדר רגוע, שש מיטות ריקות, ובתוך שניות הכול מתהפך עם פצועים

לי עבודה כזאת. כדי לבצע כמו שצריך את התפקיד הזה צריך באמת הרבה נתינה, רגישות ואהבה למקצוע". איך הגיבה המשפחה? "הם מאוד מפרגנים וגאים בי. בטקס בעלי פגש את מנהל בית החולים, שוחח אתו ועם מנהל המיון והנהלת הסיעוד בבית החולים, וראיתי כמה שזה עשה לו חם בלב. הוריי, ההורים של בעלי – כולם היו גאים מאוד". אקשן שמזרים אדרנלין לדם רוסון נולדה בגליל, בכפר טובא זנגריה שליד ראש פינה. "מקום מקסים, הכול ירוק. גדלתי במשפחה נהדרת עם ההורים הכי מקסימים בעולם. משפחה גדולה, חמש בנות, ארבעה בנים. אבי לא למד, האחים שלי לא למדו, וגם שתיים מאחיותיי "לוקח הרבה מאוד זמן ללמוד להיות אחות מיון טובה. רוב הצוות במלר"ד צעיר, וחלק גדול מהזמן שלי מושקע בהדרכה, בלימוד ובגיבוש הצוות. ללמד טראומה זה עולם שלם"

29 | מגזין סורוקה