soroka50years

"אני זוכר את זה ממש כמו היום"

רון בן ישי, מבכירי הכתבים הצבאיים בישראל, משמש כיום כפרשן לענייני ביטחון של שנה שהוא מסקר 40- וכתב למשימות מיוחדות של "ידיעות אחרונות". כבר יותר מ YNET מלחמות ואירועים בקו האש ובאזורי עימות ברחבי העולם, ואף נפצע כמה פעמים במהלך עבודתנו העיתונאית (בפעם האחרונה, במלחמה בקוסובו). על שתי פציעות שבעקבותיהן קרן ממן אושפז בסורוקה, הוא מספר ל

מתי ובאילו נסיבות הגעת לראשונה לסורוקה? , כשהייתי מ"כ בצנחנים. יצאנו 1962 "זה היה בחורף בליל גשם וסופה להניח מארב לפלסטינים מדרום הר חברון, שהיו גונבים צינורות השקיה וציוד מהקיבוצים הסמוכים. נסענו בלי אורות והתהפכנו לוואדי. היו לנו פצועים והרוגים. הבטתי בכף ידי השמאלית שהייתה בתוך כפפה, וראיתי שהאצבעות הולכות בכיוונים משונים. זה היה מוזר, לא הרגשתי כלום. כשהתחלתי להוריד את הכפפה הבנתי שהאצבעות מנותקות, בקיצור, כף היד ממש מרוסקת. הסיעו אותי לסורוקה תחת מורפיום. אני זוכר שהעלו אותי על שולחן הניתוחים ואמרו לי שיצטרכו לקטוע לי אצבע אחת וצריך להתפלל שהשאר יהיו בסדר. עשו לי הרדמה מקומית ושמו מין מחיצה מבד ביני ובין היד המנותחת. אמרתי שאני רוצה לראות את

לקיר כדי לסגור להם את זווית הירי ואז התרומם כמו מעלית. זו הייתה סצנה ממש כמו מהסרטים. כשהתרוממנו נפסקה האש כי באמת 'נגמרה להם הזווית'. שמעתי את חיים בר לב, אז הרמטכ"ל, ואת אריק שרון, מדברים בקשר עם פואד, מבררים מה המצב, והוא עונה 'נפצעתי, תכף אראה מה קורה'. מפה לשם הוחלט שהפעולה השיגה את מטרותיה, הסיור מצא את מה שהוא חיפש וקיבלנו הוראה לחזור לעין יהב. אני כל הזמן עם המיקרופון ביד, ומכיוון שאני רוצה לראות מה קורה בהליקופטר אני מביט למטה ורואה שמכשיר ההקלטה שלי פתוח כמו פרח. מביט הצידה, המכונאי המוטס יושב על ידי כמו פסל, חיוור - חי אבל בשוק מוחלט. אני מזיז את מכשיר ההקלטה ומתחתיו רואה שכתם כהה מתפשט אצלי בחלק העליון של המכנסיים. חשבתי

"טסנו בדלתות פתוחות, משמאלי פואד ומימיני מכונאי מוטס. כשעמדנו לנחות בפטרה נפתחה עלינו אש מהארמון הנבטי. תחמושת החלה להתפוצץ במסוק. שלושתנו נפצענו"

הניתוח ונעניתי שזה לאאפשרי אבל אפשר לכוון את המנורה מלמעלה, כך שאוכל לראות את ההשתקפות. אני זוכר את זה ממש כמו היום. אחרי הניתוח החזירו אותי למחלקה כירורגית ב'. יש עוד דבר כזה?" בוודאי, עד היום בראשותו של פרופ' יצחק לוי. מה אתה זוכר מהאשפוז? "לא היה מקום בחדרים, אז

שאולי עשיתי במכנסיים מרוב פחד, אבל מהר מאוד זיהיתי שזה דם. רק אז הבנתי שנפצעתי. אמרתי לפואד והוא ענה 'גם אני' והראה לי את הרגל שלו. הוא נפצע בקרסול. המכונאי בכלל היה במצב של פוסט טראומה. מה שקרה הוא, שכאשר המסוק עמד לנחות ברחבה של פטרה בין הארמונות, היינו עם הדלת

"פתאום ראיתי שהפתח מאחוריי מחשיך. כשהסתובבתי ראיתי אחות צעירה עם שיער זהוב ארוך. היא נראתה לי ממש כמו מלאך. התאהבתי על המקום"

השכיבו אותי עם האינפוזיה במסדרון. בחדר הסמוך שמעתי ילד שבוכה נורא. לקחתי את העמוד של האינפוזיה והלכתי אליו כדי לנסות לנחם אותו, ואז ראיתי פתאום שהפתח מאחוריי מחשיך. כשהסתובבתי ראיתי אחות צעירה עם שיער זהוב ארוך. היא נראתה לי ממש כמו מלאך. התאהבתי בה על המקום. היא באמת הייתה חברה שלי די הרבה זמן, עד שהנסיבות הפרידו בינינו". . ומה עם היד?.. " היד החלימה, אבל נשאר לי גדם באצבע הרביעית". באשפוז השני שלך - כבר היית עיתונאי? "נכון, כתב צבאי של רשות השידור. זה היה אחרי . פואד בן 1968 מלחמת ששת הימים, בינואר אליעזר היה אז מפקד סיירת שקד, ואלוף הפיקוד היה אריק שרון. באותה תקופה מחבלי הפתח הציקו ליישובי הערבה, ירו במרגמות ושיבשו את הדרכים. יום אחד פואד הזמין אותי להצטרף לפעולה באזור כביש הערבה. עלינו על מסוקים וטסנו לכיוון פטרה. זה היה לפנות בוקר, טסנו בדלתות פתוחות ואני זוכר שהיה קור אימים. ישבתי באמצע, משמאלי פואד ומימיני מכונאי מוטס. על הברכיים החזקתי מכשיר הקלטה גדול וכבד מאוד. טסנו לתוך המדבר הירדני וכשעמדנו לנחות בפטרה עלה אור ראשון של בוקר בצבעים מדהימים, רק שלא הספקנו ליהנות מהנוף, כי כשמגלשיי המסוק שלנו כמעט נגעו בקרקע נפתחה עלינו אש מהארמון הנבטי הגדול שחצוב שם בקיר. ראינו את הלהבות הגדולות יוצאות מהחללים האפלים שמאחורי החלונות. שמענו את הפגיעות של הכדורים בגוף ההליקופטר, תחמושת החלה להתפוצץ. הטייס לא התבלבל: הוא פשוט טס מעבר

פתוחה בדיוק לעבר הארמון שממנו ירו המחבלים, ושלושתנו נפגענו. הטייס הנחית אותנו בבית חולים שדה בעין יהב, שם טיפל בי רופא מצרפת שאמר 'זה בסדר, אתה תהיה אבא', ומשם שוב במסוק לסורוקה, על מורפיום. איך שאנו נוחתים מתחילים לתחקר אותי מה עושה פה כתב של קול ישראל, כי מסתבר שזו הייתה פעולה אריק שרונית טיפוסית, ודובר צה"ל בכלל לא אישר לצרף כתב. נכנסתי לניתוח, היו לי חורים בין שתי הירכיים, הוציאו את הכדורים ונתנו לי אותם למזכרת". יש מישהו מאנשי הצוות אז בסורוקה, שזכור לך במיוחד? "אני בעיקר זוכר את ד"ר שטרן, שהיה אז מנהל בית החולים. הוא בא מייד לבקר אותי, גם כי למד עם אמא שלי באוניברסיטה, ובכלל, הרי כבר הייתי קצת סלב..." איזה זיכרון ויזואלי יש לך מסורוקה? "אני זוכר הרבה בדואים במסדרונות, אני זוכר את דלתות הזכוכית, שעליהם היו מצוירים עורבים כדי שמישהו לא ייתקע בהן... תמונות מגובה העיניים של פצוע". אני מניחה שיצא לך לראות את סורוקה מאז. אילו מחשבות חולפות לך אז בראש? "מדי פעם כשאני בבאר שבע, אני מביט על בית החולים מבחוץ, ובכל פעם חושב כמה הוא לא דומה היום לבית החולים הקטן שאני זוכר. אני חושב שאחת ההצלחות הגדולות של סורוקה היא היכולת להפוך למוסד שאין עליו שום מחלוקות, בין אם אתה בדואי או בין אם אתה תושב עומר. זו האינדיקציה הכי טובה להצלחה של בית החולים".

"אני מזיז את מכשיר ההקלטה ומתחתיו רואה שכתם כהה מתפשט בחלק העליון של המכנסיים. לרגע חשבתי שעשיתי במכנסיים מרוב פחד. רק אז הבנתי שנפצעתי" "אני בעיקר זוכר את ד"ר שטרן, שהיה אז מנהל בית החולים. הוא בא מייד לבקר אותי, גם כי למד עם אמא שלי באוניברסיטה, ובכלל הרי כבר הייתי קצת סלב..."

1 | אצבע על הדופק

16 אצבע על הדופק |