סורוקה מגין לסיכום עופרת יצוקה

עימות עם תורת לחימה

ד"ר ג'ילברט סבג, סגן מנהל בית החולים לענייני טכנולוגיות רפואיות, כירורגיה ושעת חירום

הראשונים בו בחדר הטראומה, עד להגעת אנשי חטיבת הילדים והנוירוכירורגיה. מבחינת תחושתי האישית, תקופת המבצע הייתה עבורי מאוד "מוזרה": תפקדנו כבית חולים בתקופת חירום, עם מתן מענה לחיילים מהחזית וגם מענה לאזרחים מהסביבה ומבאר שבע עצמה. יחד עם זה, בית החולים עצמו היה תחת איום טילים, עם החולים ואנשי הצוות והמבקרים הרבים. עובדה זו הטרידה מאוד את הנהלת המוסד ואותי באופן אישי, וחשנו כל העת את כובד האחריות העצום על הכתפיים.

כמוביל של צוות הממונה על שעת חירום וכמנתח שעוסק בטראומה, אירוע כמו מבצע "עופרת יצוקה" - שעת חירום אחת של כשלושה שבועות - הביא עבורי מגוון של אתגרים מקצועיים. התקופה שעברה על סורוקה בכלל ועל אנשי שע"ח בפרט הייתה מעניינת ביותר וחשובה מאוד. התקפות, היעילות והישימות של כל התוכניות למתארי שע"ח נבדקו הלכה למעשה, אירועים ונתונים נבדקו כל הזמן, ומסקנות הופקו ויושמו על ידי הנהלת בית החולים תוך כדי הפעילות. המגע עם מוסדות הרשות העליונה לאשפוז הוסיף לניסיון ולידע שלי בתחום שע"ח. אין ספק כי תיכתב "תורת לחימה" ייחודית לסוג העימות שעברנו. כמנתח ואיש טראומה, הטיפול בפצועים מקרב החיילים וגם מקרב אזרחים העסיק אותי לא פחות, בגלל העניין הרב שאני מקדיש לנושא ככירורג ולאור הניסיון שלי . בזכות הבנה זו ניסיתי לתרום את חלקי בכל 669 בשירותי כרופא מוטס ביחידת דיון, בעיקר בדיונים מקצועיים רפואיים, לטובת איכות הטיפול בנפגעים. אין ספק שעל כולנו בבית החולים עברו אירועים קשים ומרגשים, בימים ובלילות, ללא הבדל של שייכות למגזר זה או אחר. כמנתח ואחראי שע"ח, השיאים התמקדו בקבלת הפצועים שמצבם קשה, מן החזית ומנפילות טילים בעיר. כל אירוע כזה מיוחד היה בעיני. הרגע הקשה ביותר עבורי היה קבלתו של אוראל, הילד הקטן שנפגע מגראד בשכונת רמות. בשל הפינוי המהיר מצאתי את עצמי בין המטפלים

עד לתקופה זו, חוויות של איום ממשי ושל עבודה תחת אש נקרו בדרכי רק במסגרת הצבא - במלחמות, במבצעים, בשגרת המילואים ובאירועי הטילים של מלחמת המפרץ . לחוות 1991- הראשונה ב זאת כאזרח זו התמודדות שונה מאוד, בעיקר בשל תחושת חוסר האונים שלא קיימת כאשר אתה במדים.

בשל הפינוי המהיר, מצאתי את עצמי בין המטפלים הראשונים באוראל עד להגעת אנשי חטיבת הילדים והנוירוכירורגיה. זה היה הרגע הקשה ביותר שלי במלחמה

אוראל יליזרוב בן השבע, שנפצע קשה בראשו מרסיס רקטת גראד, הועבר לשיקום לאחר שבועיים שבהם היה מונשם ומורדם ביחידה לטיפול נמרץ ילדים. במשך ימים ארוכים נלחמו הרופאים על חייו של אוראל וביצעו בו טיפולים מיוחדים, ביניהם שלושה ניתוחי ראש מורכבים בביצוע מומחי המחלקה לנוירוכירורגיה. "בימים האחרונים חל שיפור

הדרגתי במצבו של אוראל, מצבו ההכרתי השתפר בצורה ניכרת והוא החל לתקשר, להזיז את גפיו ואף לבצע פקודות פשוטות לפי בקשה", אומר ד"ר מוני בניפלא שטיפל באוראל, "מצב זה מצביע על פוטנציאל שיקומי. אנו מייחלים להחלמתו, יודעים שהדרך עוד ארוכה ומחזקים את ידיהם של ההורים אבי ואנג'לה". אומרת אנג'לה, שעובדת בסורוקה כאחות חדר ניתוח: "אין לי מילים להודות שעות ביממה ואפשרו לי להתחיל את החיים מחדש. אנחנו מקווים לראות את אוראל איתנו יחד 24 לצוות הרפואי. הם היו איתנו מחייך ומדבר". בתמונה: פרופ' שאול סופר, מנהל היחידה לטיפול נמרץ ילדים, ליד מיטתו של אוראל.

אני זוכרת במיוחד את הבוקר שבו עדינה התקשרה שהפצועים התחילו להגיע, ואם אני יכולה להקדים. זה היה בחמש וחצי בבוקר. בשש כבר הייתי ביחידה

קשה לעכל שבאר שבע לא בטוחה נטע שלו, סגנית אחות אחראית טיפול נמרץ כללי

להתאפר ולהסתדר, אבל אחרי הטלפון הזה עזבתי הכול והגעתי ליחידה כבר בשש בבוקר. זה היה רגע מתוח וקשה לכולנו, כי לא ידענו כמה פצועים יגיעו ובאיזה מצב. הכי קשה היה לי לראות את הפצועים הקשים. המחשבה על החיילים שהלכו להגן עלינו ונתנו את היקר ביותר בשבילנו ולמענינו - ממש נגע ללבי לראות אותם סובלים. אלו היו ימים קשים, ימים של חוסר ביטחון. לא ידעת מתי האזעקה תפעל, איפה תהיה באותו זמן והיכן יפול הטיל; מה גם שלפעמים לא היה ממש איפה להתחבא. ביחידה שבנויה כמו מקלט הרגשנו בטוחים והמשכנו לעבוד כרגיל, אך חוסר הביטחון התחיל כשיצאנו החוצה לחיים ה"נורמליים" שלנו. היה קשה לעכל שבאר שבע כבר לא בטוחה ומוגנת כמו שהתרגלנו.

האתגר המקצועי המיוחד של היחידה לטיפול נמרץ היה ההכנה לקבלת פצועים קשה בכמויות גדולות. הדבר חייב את כולנו להיות קשובים לתקשורת וצמודים לטלפונים

הסלולרים. כמובן שכל החופשים בוטלו וכולנו נשארנו קרובים לבית החולים. גם היחידות הריקות היו מוכנות כל הזמן, שמא נצטרך אותן דחוף. אני זוכרת במיוחד את הבוקר שבו עדינה, האחות האחראית של היחידה, התקשרה שהפצועים התחילו להגיע, ואם אני יכולה להגיע מוקדם מהרגיל. זה היה בחמש וחצי בבוקר. תכננתי לשתות קפה,

14 אצבע על הדופק |