סורוקה מגין לסיכום עופרת יצוקה
מצער שאזרחים סובלים
נג'ואן מצראווה, פקיד קבלה במיון
כערבי, בן מיעוטים, שמקבל נפגעים במיון, ניסיתי להתמקד בתפקוד שלי מבחינה מקצועית ולא להתייחס למוצאי ולעובדה שאני בסביבה יהודית שנלחמת בערבים. התחושה כלפי כל מי שמגיע אלי - חייל או אזרח, יהודי או ערבי - הייתה מאוד סימטרית. כולם עבורי בני אדם ומטופלים שזקוקים לעזרה ולתמיכה, כולם נכנסים באותה דלת ואני צריך להיות כאן עבורם. אני יודע להבדיל טוב מאוד ביני ובין המעמד שלי כאזרח במדינה, לבין כל אחד אחר שנקרא ערבי בעולם, ועדיין זו תחושה של להיות בין הפטיש לסדן. המלחמה היא דבר מאוד אכזרי ואינה מבדילה בין אנשים. מאוד מצער שאזרחים תמימים סובלים מאוד וברור שמלחמה מניבה רק הרס וחורבן אצל כולם. נכון שההיסטוריה של הקונפליקט הזה מאוד ארוכה ומסובכת, ולפעמים נראה שאין מוצא, אבל אני מאמין שאנו צריכים להיות ריאלים, לקבל את העובדות ולהאמין שהפתרון קיים.
בתקופת המלחמה קיבלתי חולים, אזרחים, פגועי חרדה ופצועים שהועברו אלינו משטח הלוחמה בעזה. כל חבריי למחלקה עשו עבודת צוות משותפת בקבלת חולים ופצועים על הצד הטוב ביותר. אנחנו הראשונים שפגשנו את החיילים והאזרחים. הכול מתחיל בקבלת הנפגעים, רישומם והקלדת פרטיהם במחשב,
ודיווח לכל הגורמים המוסמכים תוך שיתוף פעולה מלא עם המטה והמנהלים שלנו. לפעמים הכול התנהל תחת לחץ, אבל עברנו את זה בגדול.התפקיד שמילאנו בקבלת ושחרור המטופלים היה מאוד חווייתי מבחינה אישית, כי אנו ממשיכים ללוות אותם עד שהם מחלימים ויוצאים מבית החולים.
הקושי היה דווקא בסיטואציות קטנות
שהתרחשו בפרוזדורי המיון. אזרחים ואנשים במדים דיברו על המצב במילים שלעיתים היה לי רע לשמוע במקום כה אנושי כמו סורוקה במצב של מלחמה או באירוע דומה אנו קולטים חולים במערכת החירום . יש לציין כי ATD ב- בעקבות המלחמה רכשתי כלי מקצועי מאוד חשוב, שאיפשר לי לשלוט במערכות החירום ביתר ביטחון ובעמידה תחת לחץ, מה שהיה אתגר בפני עצמו. מה שהיה לי קשה הוא לא העבודה עצמה אלא דווקא סיטואציות קטנות שהתרחשו בפרוזדורים של המיון. למשל, כששמעתי אזרחים ואנשים במדים מדברים על המצב ומשתמשים במושגים כמו "שיתחננו על נפשם". עשה לי רע להאזין למילים כאלה במקום שהוא הכי אנושי בעולם כמו בית החולים הזה. נכון שכאשר אתה במלחמה זה טבעי לדבר במושגים כאלה, אבל בסורוקה היינו עסוקים בהצלת חיים ולא במלחמה.
רגעים שלא אשכח ביום הראשון שנפלו טילים על באר שבע עבדתי במיון הגדול במשמרת ערב, ואני זוכר איך רשתות הטלפונים האלחוטיים קרסו והקווים הרגילים התחילו לצלצל ללא הפסקה. כעבור כמה דקות התחלנו לקבל פגועי חרדה בהדרגה. הלחץ התחיל, ופסטיבל הצלצולים התחיל להרעיש מכל כיוון. דבר ראשון שעלה לי בראש זה אשתי והילד, וכשלא יכולתי להשיג אותם הזמן עצר לרגע והרבה מחשבות עברו לי בראש. הרגשה לא נעימה ומאוד כבדה בלב.
רגע נוסף שנחרת בי: אני נוסע באוטו אחרי משמרת לילה בכיוון שהטילים באים ממנו, ומסתכל לאופק מחשש לפגוש טיל מהשמים, נוסע ממש לאט ולא נפרד מהאופק עם יד על הלב עד שהגעתי הביתה. זו הייתה חוויה מפחידה. המלחמה הזאת רק חיזקה אצלי את התחושה שהכאב והסבל הם של כולם בסוף, ולא משנה מי צודק ומי לא.
אני נוסע באוטו אחרי משמרת לילה בכיוון שממנו באים הטילים, מסתכל לאופק מחשש לפגוש טיל מהשמים, נוסע ממש לאט ולא נפרד מהאופק עם יד על הלב עד להגעתי הביתה
16 אצבע על הדופק |
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online