סורוקה מגין לסיכום עופרת יצוקה

טקס ברית מילה מרגש נערך בבית הכנסת בסורוקה לאחיינו של החייל דביר בר חי, שנפצע קשה במהלך המבצע ולאחרונה הועבר לשיקום בבית לוינשטיין. בשל מצבו של דביר, החליט גיסו לערוך את ברית המילה של בנו בבית החולים ובסמוך לדוד הפצוע.

נשארתי עם דמעות בעיניים פרנסין לאוטמן, אחות אחראית מלר"ד (חדר מיון)

תיעדתי הוצאת רסיס מהלב

אני לא אשכח אותו לעולם: חייל בודד, שהגיע בהכרה מלאה עם קטיעה כמעט מלאה של היד. תוך כדי טיפול ניסיתי לתת לו את הטלפון הנייד שלי כדי שידבר עם ההורים והוא סירב. אני לא רוצה, הוא אמר לי מודאג, ההורים שלי לא יודעים שאני במלחמה. ואז הוא ביקש ממני שאודיע לאימא שלו שהוא אוהב אותה ושתסלח לו שלא אמר לה שהוא יוצא למלחמה. הוא עמד להיכנס לניתוח ופחד שלא יצא ממנו. הרגעתי אותו, חיבקתי ונישקתי אותו כאילו היה בני, וכך הצלחתי לשלוח אותו עם חיוך לניתוח. אותי הוא השאיר עם דמעות בעיניים. בתקופת המלחמה תפקדתי כאחות אחראית על כל הצוות שטיפל בנפגעים מהחזית ומהעורף, כמו גם בפונים למיון כחולים שבשגרה. אנחנו,

רחל דוד, יחידת הצילום וההוצאה לאור

נוכחתי כיצד ניסיון של שנים בעבודה במלר"ד בא לידי ביטוי בצורה הכי מקצועית, אחראית ואנושית. גיליתי כי אין גבולות ליכולתנו כאשר צריכים אותנו

כצלמת רפואית, תפקידי במלחמה היה לתעד את כל שנעשה בבית החולים בימי הלחימה - צילומים בחדר ניתוח, העברות של מחלקות שונות, ביקורי אח"מים, חדר מצב, הגעת פצועים וכדומה. כהישג מקצועי מיוחד אני רואה את ההזדמנות שהייתה לי לצלם את החייל שנפצע קשה מרסיס שחדר לליבו. עקבתי אחריו, הייתי עדה להחלמה שלו, ואת מה שהנצחתי מבעד

לעדשה יכלו לבסוף לראות כל . הניתוח להוצאת 10 צופי ערוץ הרסיס מליבו של החייל היה עבורי אחד הרגעים המרגשים ביותר, שאני לוקחת איתי מהתקופה הזאת. וכמוהו, גם ברית המילה של האחיין של הפצוע שנמצא בטיפול נמרץ, ואבא שבנו שוכב בטיפול נמרץ והוא שר ורוקד ומעודד את האנשים סביבו שבאו לעודד אותו. ביום השני של הכניסה הרגלית לעזה הגיעו הרבה פצועים ליחידת הטראומה. התקשיתי לצלם שם; חששתי שאראה מישהו שאני מכירה. בכלל, התחושות שלי היו

לא אשכח את ברית המילה לאחיין של הפצוע השוכב בטיפול נמרץ, את האבא שבנו בטיפול נמרץ והוא שר ורוקד ומעודד את האנשים סביבו שבאו לעודד אותו

אנשי צוות בכירים מהמיון, נצמדנו למכשירי קשר שהיו זמינים בכל שעות היממה. 13 איישתי את כל העמדות במלר"ד באנשי הצוות, שגילו מוטיבציה מאוד גבוהה ונכונות עצומה לתרום, וכן בצוות מתגבר מבית החולים. עבורי הייתה זו מלחמה ראשונה כאחות אחראית מלר"ד. בתקופה זו נוכחתי כיצד ניסיון של שנים בעבודה במלר"ד בא לביטוי ביחידה שלי בצורה הכי מקצועית, אחראית ואנושית. הייתי גאה בצוות כולו והוכחתי לעצמי כי אין גבולות ליכולתנו כאשר צריכים אותנו. נחשפנו למקרים קשים של טראומה והמשכנו את הקשר עם המטופלים גם במחלקות האשפוז מתוך מעורבות רגשית. אי אפשר היה להתנתק; גם הנהלת בית החולים חוותה איתנו את כל החוויות בתוך שטח המלר"ד. סדר העדיפות שלי, בתוקף תפקידי, היה להיות רוב הזמן בבית החולים. כדי להיות זמינה, לא רציתי ללכת הביתה. בו זמנית דאגתי להתקשר ולוודא שגם אצל שאר הצוות אכן הכול תקין, וזאת כדי להפיג חרדה בעיקר אצל אנשי צוות המתגוררים בעוטף עזה ובסמיכות לנפילות הטילים. שני דברים סייעו לתחושת הביטחון היחסית שלנו במהלך העבודה: האחד, היותו של המלר"ד אזור ממוגן, שאיפשר את בטיחותנו בזמן האזעקה. והשני - הירתמות בית החולים לעזור לנו, אנשי הצוות, ולדאוג לביטחונם של הילדים בקייטנות ובכיתות יזומות.

שעות ביממה שמא יקראו 24 מעורבות. מצד אחד אני צריכה להיות זמינה לי לעבודה לצלם ולתעד את כל הביקורים, הפצועים המגיעים, המאושפזים. , מ"פ מילואים בגבעתי שנמצא בעזה, 25 מצד שני, אני אימא לשלושה: בן , תלמיד שנמצא בחרדה ובחר לעזוב את 14 , סגן בגדוד הצנחנים, ובן 22 בת העיר מאחר שהגראד הראשון בבאר שבע נפל לא רחוק מביתנו. מה יש לומר? טוב שזה נגמר.

19 | אצבע על הדופק