סורוקה מגין לסיכום עופרת יצוקה

במקום הראשון בליגה למקצוענים

ד"ר מוטי קליין, מנהל היחידה לטיפול נמרץ כללי בחטיבה להרדמה וטיפול נמרץ

גיליתי שלמרות החספוס שרכשתי בשנות עבודתי בטיפול נמרץ כללי, ניתן עדיין לרגש ולהפתיע אותי, כמו בהחלטת המשפחה לכבד אותי במצוות החזקת הרך הנולד בברית לאחיינו של הפצוע

הרגשתי כמו חייל בצבא מיכאל שניידר, מהנדס אחזקה בזמן המלחמה הוטלה עלינו משימת העברת המחלקות הלא ממוגנות למרחב מוגן. שעות בלבד להעברה. ביצענו במהירות 12 מרגע קבלת ההוראה עמדו לרשותנו בדק שכלל את כל מערכות התשתית, מערכת גזים, חשמל, נגרות, מסגרות, כעובד בית החולים חשתי תחושה של גאווה רבה במהלך המבצע וסיפוק רב בסופו. אני חייב לציין שבמקביל לתחושת ה"כבוד" ששררה במהלך עשרות ביקורי האח"מים הייתה גם תחושה של תסכול: הגיעו לכאן אנשים בכירים שמבקרים בפעם הראשונה בבאר שבע ולא הבינו שקיים מקום כמו סורוקה. ההפתעה הראשונית שלהם, שבסורוקה ניתן להציל חיים, והתובנה שבית החולים שלנו הינו המרכז המוביל בארץ ביכולת ההתמודדות עם תרחישים קיצוניים, הייתה מעט מעליבה. נזקקנו למלחמה תחת איום של פגיעה פיזית בבית החולים על מנת שיגיעו לתובנות אלו. לרוב אנשי הצוות ואנשי ההנהלה הייתה זו התנסות של תפקוד במצב חירום אמיתי, לראשונה בחייהם. התמהיל היה יוצא דופן: בית החולים עצמו במצב מאוים, בני המשפחות שנשארו בבית במצב מאוים, ובניהם הלוחמים של חלק מאיתנו בחזית. התגייסותם חסרת הפשרות של עובדי המרכז ומנהיגותה של הנהלת בית החולים, שהפגינה נחישות, מקצועיות, ענווה ויכולת שיווקית-הסברתית מעולה, הם המפתח למסקנה: בית החולים סורוקה היה ונשאר במקום הראשון בליגה למקצוענים! במצוות החזקת הרך הנולד טרם מסירתו לידי הסנדק. הרגע הקשה שלי היה קשור להודעה בשעת ערב מאוחרת, על נחיתה תוך שלוש דקות של מסוקים עם שמונה פצועים במצב אנוש - כמובן, ללא כל הודעה מוקדמת. לבסוף התברר שההודעה הייתה שגויה וכמות הנפגעים ומצבם לא חייבו אפילו היערכות לאירוע רב נפגעים.

במהלך המבצע מילאתי שני תפקידים: מנהל היחידה לטיפול נמרץ כללי ומנהל אירועים רבי נפגעים. רוב הזמן הוקדש להכנת בית החולים למצב חירום, ויכולתי לעסוק בכך הודות לצוות נפלא ביחידה לטיפול נמרץ כללי - רופאים, אחיות ועובדים פרא- רפואיים, שידעו להמשיך בעבודה

המאתגרת גם ללא נוכחותי הצמודה. שני אתגרים עמדו בפניי: העיקרי היה לוודא שהפצועים שאושפזו ביחידה לטיפול נמרץ כללי יישארו בחיים ובמשך הזמן יחלימו. האתגר השני היה לוודא שאם חלילה בית החולים יאותגר באירוע רב- נפגעים, נעמוד במצב זה בצורה המקצועית ביותר ברמה הלאומית. לדעתי, עמדנו יפה בשניהם. אין לי ספק שהיום המיוחד ביותר היה היום שבו חגגה משפחתו של דביר בר חי, שאושפז ביחידה לטיפול נמרץ, ברית מילה לאחיינו של הפצוע. מאותו אירוע למדתי שישנן עוצמות נפש למשפחות, המאפשרות להן להתמודד עם המצבים הקיצוניים ביותר. גיליתי גם שלמרות החספוס שרכשתי עם שנות עבודתי בטיפול נמרץ כללי, ניתן עדיין לרגש ולהפתיע אותי, כמו בהחלטת המשפחה לכבד אותי

חשמל, שילוט והכוונה של הבניין החדש, שלטי הכוונה למחלקות, שרברביה, מיזוג אוויר ועוד. עמדנו בכך בעזרת הוראות מדוייקות מההנהל ומדוד סדיס, מהנדס בית החולים, וכמובן בזכות שיתוף הפעולה של עמיתיי לעבודה. הרגשתי כמו חייל בצבא שמקבל משימה ועליו לעמוד בה, משימה שחיילים רבים שותפים לה. ביחד הצלחנו לעמוד בדרישות שהוצבו בפנינו. ההצלחה שלנו לעמוד בזמנים שימחה אותי ואת חבריי, והעובדה שביצענו עשייה לטובת המטופלים והצוות בהחלט ריגשה אותי. מרגע קבלת המשימה לא היה לי ספק שאבצע אותה על הצד הטוב ביותר, ועם זאת, כל מה שעבר בראש שלי היו מחשבות על בני: איפה הוא נמצא? האם הוא מפחד? מה הוא מרגיש?

לא היה לי ספק שאבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר, ועם זאת, כל מה שעבר בראש שלי היו מחשבות על בני: איפה הוא נמצא? האם הוא מפחד? מה הוא מרגיש?

22 אצבע על הדופק |