סורוקה מגין לסיכום עופרת יצוקה

נפגעי חרדה 340

מלי הרצנו וד"ר הדר שלו, המערך הפסיכיאטרי

יקר סורוקה הינה יחידת רפואה צבאית, הממוקמת במרכז הרפואי ומהווה חלק מצוות תומך ומטפל בנפגעי צה"ל ובני משפחותיהם. בית החולים ויחידת היקר קלטו במהלך הלחימה עשרות פצועים במצב קשה או בינוני, ובמקביל קלטו את בני משפחותיהם בחיבוק חם ותומך. למרות הקושי האישי הרב, בני המשפחות בחרו שיקיריהם יישארו באשפוז בסורוקה, גם כשהוצע להם לעבור לבתי חולים סמוכים יותר למקום מגוריהם. אין לי ספק כי זהו המשוב החשוב ביותר לגבי איכות הטיפול והשירות שנפגעי צה"ל ומשפחותיהם קיבלו מהצוות הרפואי בסורוקה. אישית, חשתי שליחות במפגשים עם החיילים שהגיעו משטחי הלחימה. למרות הפגיעות הקשות מרבית החיילים הגיעו מחויכים וגאים, והמסר הזה גרם לנו לטפל בהם כגיבורים. ריגש אותי במיוחד פצוע עם רסיס בראשו, שנטל ממנו את יכולת הדיבור. כשהחייל אמור היה לעבור למרכז שיקום ניגשתי להיפרד טיפלנו בהם כגיבורים רס"ן ריקי דדון, מפקדת יקר סורוקה

המבצע הציב לצוות אתגר משמעותי: הצורך המקצועי להחזיר את המטופלים ל"זירת האירוע" ולהפחית חרדה, למרות שבפועל מידת האיום והסיכון לא פחתו

את המטופלים ל"זירת האירוע" ולהפחית חרדה, למרות שבפועל מידת האיום והסיכון לא פחתו. היות שהאיום נשאר כפי שהיה, הרי שהשינוי היה ביכולת המטופל לאחר ההתערבות הטיפולית להתמודד טוב יותר וביתר שליטה עם האיום והדחק. עוצמת החרדה הייתה גבוהה בחלק ניכר

עם תחילת מבצע "עופרת יצוקה" היה ברור לנו שהעורף יהיה מעורב בלחימה והתכוננו לטיפול בנפגעי חרדה. היחס המקובל הוא ממוצע של שמונה נפגעי חרדה לכל נפגע בגוף. כשמדובר באיום מתמשך ובתחושת חוסר אונים של האוכלוסייה, המספרים גבוהים יותר.

מהמקרים, וניתן היה לראות מטופלים אשר הגיעו בכיסאות גלגלים ואף באלונקה, אשר שוחררו על רגליהם לאחר כשעה. עוצמת התגובה למקרי דחק ואיום גופני או נפשי תלויה בחוויה הסובייקטיבית של הפונה. כך למשל, ראינו פונים עם סימני חרדה קלה לצד פונים אשר מידת החרדה הייתה עבורם קשה מנשוא והובילה לניתוק מוחלט מהמציאות או מהגוף (דיסוציאציה). חלק מהמטופלים פנו בתלונות של "שיתוק" לאחר שהיו באזורים סמוכים לנפילת טיל, ולא הצליחו לעמוד על רגליהם. אחרים "איבדו את יכולת הדיבור" או היו שקועים בעולמם ללא כל אינטראקציה עם הסביבה. פונים אלו מהווים אתגר טיפולי משמעותי שכן נדרשת אינטראקציה טיפולית מבלי שניתן לקבל היזון חוזר בזמן אמת. יחד עם זאת, ניתן היה להתגבר על הקושי באמצעות עבודת צוות משולבת, ומרביתם של מטופלים אלו שוחררו לבתיהם לאחר פרק זמן קצר כשסימפטומי הניתוק חלפו לחלוטין. התרגשותם של בני המשפחה והמלווים אשר "קיבלו חזרה את יקיריהם" הייתה מדבקת גם עבור הצוות המטפל. התגייסות המערך הפסיכיאטרי ראויה לכל שבח: עובדים רבים נאלצו לבטל עבודה אישית וענייני משפחה לטובת התגייסות וזמינות לבית החולים. רבים מהמטפלים שיכלו ליישם את כישוריהם הטיפוליים בבית ועם משפחתם, בחרו לעשות זאת בבית החולים. בימים אלו אנו ממשיכים לתת מענה לנפגעי חרדה: פונים אשר רק לאחר הלחימה העזו לצאת מביתם ולפנות לעזרה, וכאלו אשר סימפטומים של חרדה מתמשכים אצלם גם עתה. ההתערבות נעשית הן באופן פרטני והן באופן קבוצתי. גם כעת, כמו בימי "עופרת יצוקה", המטרה העיקרית הינה מניעה והפחתה של הפרעות נפשיות כרוניות.

למרבה המזל, הצוות הפסיכיאטרי בסורוקה מיומן היטב בשל המעורבות הטיפולית בנפגעי פיגועים ואירועים רבי נפגעים בעבר, כך שלא היו נפגעי חרדה בשורותינו. לאור לקחי העבר הוחלט על קיומם של שלושה מעגלי קריאה, כך שחלק מהמטפלים ידעו כי עם נפילת טילים באזור באר שבע הם מגיעים לחדר המיון עוד לפני הפעלת רשת קריאה וללא תלות ברשתות הסלולריות אשר צפויות היו לקרוס לאחר הנפילות. אתר הדחק נתן מענה למבוגרים, ילדים ונוער ואף לפניות של משפחות שלמות. המטרה הייתה החזרה מהירה לתפקוד של הפונים תוך השבת היכולת לשליטה והתמודדות עם הדחק ומתן כלים להתמודדות עם מצבים דומים בעתיד. במקביל, נתנו אנשי בריאות הנפש מענה גם ברחבי בית החולים במטרה לאפשר יכולת עבודה וטיפול במיון ובאתרים השונים. לאחר כל נפילת טיל ואף בחלק גדול ממקרי האזעקה בלבד, הגיע צוות מטפלים לחדר המיון. . בסך 50- ל 10 מספר הפונים לאחר אירוע נע בין נפגעי 340- הכול פנו במשך ימי הלחימה קרוב ל ילדים ובני נוער. מרבית המטופלים 77 חרדה, מהם שוחררו לבתיהם לאחר טיפול שהתבסס על עקרונות התערבות במשבר. למרות שהנפגעים ידעו כי יוכלו לפנות בהמשך במידת הצורך, הרי שמרביתם דיווחו על תחושת הקלה, ובשיחות טלפוניות למעקב שנעשו לאחר מספר ימים לא נמצא שיעור גבוה של סיבוכים או המשך חרדה. קשה במיוחד הייתה ההתערבותבמקריםשל אזרחים וחיילים שנפגעו פיזית והיו צריכים לקבל תמיכה וליווי פסיכולוגי ופסיכיאטרי לאחר פציעה גופנית משמעותית. בנוסף, המבצע העמיד את אנשי הצוות בפני אתגר משמעותי: הצורך המקצועי להחזיר

המשפחות בחרו שיקיריהם יישארו

בסורוקה, גם כשהוצע להם לעבור לבתי חולים סמוכים יותר למגוריהם. זהו המשוב החשוב

ביותר לגבי איכות הטיפול והשירות

ממנו, ועיניו הכחולות הביעו הערכה ותודה. הדבר היחיד שהצליח להפיק מגרונו היה מעט קול, כדי להביע את תחושותיו. הדבר ריגש אותי, את כל הצוות המטפל ואת בני משפחתו, וכולנו הזלנו דמעה יחד אתו. אין לי ספק כי אותה תקווה ואותה אופטימיות ילוו את פצועי צה"ל עד להחלמה מלאה.

26 אצבע על הדופק |