Supersal_11

אני בתחתית השחורה של הבור, והם פה בשבילי. לא יום-יומיים, שנה! נפעמתי מהלב העצום ומהאנושיות של האנשים בשופרסל דני ואיציק לא ויתרו. הייתי אומרת לאיציק שדי, שאלוהים יקח אותי. רק סוגרת את הטלפון ושני המלאכים האלה אצלי בבית ערב חג. זר פרחים משופרסל, 'אנחנו איתך'. טלפון משרון נשלסקי, 'אושרתי אני בדרך אליך'. שיא הלחץ בעבודה, והיא אצלי בכנס מנהלים כחודש אחרי חזרתי, דוד לרון הזמין אותי לבמה ונתן לי תעודת מנהלת מצטיינת וזר פרחים. הייתי עם פיק ברכיים כפי שהמנהלים שלי התייחסו אליי, כך אני מתייחסת כיום לעובדים שלי. יותר מקשיבה, יותר מחוברת, תמיד עם דלת פתוחה. שיניתי גישה

שאני נראית טוב. הייתי גמורה, והם נתנו לי כאלה כוחות. את הרמת הכוסית לחג איציק דאג לעשות במסעדה ליד ביתי כדי שאוכל להשתתף. בתקופת ההקרנות הייתי מאושפזת באסותא. דני התקשר ואמר לי – 'תגידי מה את צריכה, יביאו לך מהסניף הקרוב'. בערבי חג קיבלתי הביתה זרי פרחים משופרסל – 'אנחנו איתך'. והנה טלפון משרון נשלסקי, מנהלת משאבי אנוש: 'אושרתי אני בדרך אליך'. ערב חג בשופרסל, כל החברה על גלגלים, והיא באה להגיד לי חג שמח. איציק ודני מגיעים גם לאחל חג שמח ומוסרים לי שהמנכ"ל איציק אברכהן שואל לשלומי. כל הזמן העבירו לי מסרים ממנו. העובדים שלחו לי תמונות מיום העובד, ואמרתי – 'שנה הבאה אני שם!'. כל הזמן נתנו לי להרגיש שאני חלק מכולם ושמחכים שאחזור. אי אפשר להסביר כמה זה חיזק אותי. פשוט לא נתנו לי ליפול. הרגשתי שאני חייבת להתחזק כדי להעניק בחזרה על כל מה שנתנו לי". מתי ואיך חזרת לעבודה? "כשסיימתי עם ההקרנות והטיפולים הרופא התעסוקתי אמר שאני לא חוזרת לעבודה בשנה הקרובה. עניתי שאין מצב. די, זה מאחוריי. יש לי סניף ועובדים לנהל. אני חייבת את זה לחברה ולאנשים שהאמינו בי. אישרו לי גג ארבע שעות עבודה, ולא כמנהלת סניף. אבל אני פייטרית, לא רוצה רחמים ולא הנחות. החלטתי שאחזור לפני הזמן, ולתפקיד שלי. זה מה שמעצים אותי כבן אדם, הראש חזק מהכול. ורק כך אני אחלים. אמרתי לדני – גם אם אסע שלושים קמ"ש, אבוא כל יום לרחובות. הייתי יוצאת שעתיים לפני מהבית, ונסעתי לאט-לאט. כשדוד לרון שמע שאני חוזרת, הוא ממשהתרגש ושאל אותי, 'איזה תפקיד את רוצה? איך אנחנו יכולים להקל עליך?' עניתי לו: אל תקל עליי. אני רוצה להיות בתפקיד שלי, עם דני ואיציק. הציבו אותי בסניף מרלו"ג. התעדכנתי בחידושים מנהל הסניף. ברשת, עזרתי ליורם כהן, באתי כל יום. חזרתי להרגיש חיונית, לקום בבוקר למשהו שאני אוהבת. העבירו אותי לאשדוד כדי להקל עליי. אחרי השנה הזאת הייתי חדורת מוטיבציה ברמות מטורפות. לפני כחצי שנה התחלתי לנהל את סניף דיל אשקלון. שמתי מאחוריי את הגבלת השעות, אני מנהלת סניף ועושה את זה הכי טוב שאפשר! כל העובדים פה קיבלו אותי באהבה. יעקב סודרי, מנהל מרחב דרום, לא הכיר אותי, ולמרות זאת נתן לי את ברכת הדרך, ואריאל ברקוביץ קיבל אותי בזרועות פתוחות עם המון תמיכה והקשבה". שנה אחרי החזרה, איך את מסכמת את התקופה? "התמודדות חדשה ומאוד קשה, אבל גם הבנה כמה כוחות יש בי ואילו אנשים נפלאים יש מסביבי. שנה וארבעה חודשים

לאחר שחזרה לעבודה, אושרת מרגישה שנולדה מחדש. כשמאחוריה שני ניתוחים וסדרות של טיפולים קשים, היא מנהלת במלוא כישרונה את סניף דיל אשקלון, ולמרות ההתמודדות המורכבת שעברה, דמעות עולות בעיניה רק כשהיא מספרת על היחסשקיבלה משופרסל – מהמנהלים, מעובדי הסניף ומהחברים לעבודה. את יוצאת מהחדר עם הבשורה. מה את עושה? "לא הייתי מסוגלת לחזור הביתה ולספר לבן שלי. החלטתי לנסוע לסניף. אני בוכה ונוסעת. מתקשרת מהדרך לאיציק סמדג'ה, מנהל האשכול. 'איציק, יש לי סרטן'. איציק מדבר איתי כל הדרך מאשקלון עד רחובות ולא מפסיק לומר לי: 'אל תדאגי, אני איתך, יהיה בסדר'. מחזק בכל אמירה, וכל הזמן הזה אני שומעת אותו חנוק. מגיעה לסניף, ואומרת לעצמי שלא אתן לשום דבר ליפול. מדברת עם העובדים שלי, מנסה להישאר אופטימית ולהגיד שבקרוב אחזור, תשמרו על הסניף. איציק מגיע מייד. דני סיני, מנהל המרחב, מתקשר. שניהם לא מפסיקים לחזק ולעודד". איך המחלה מגיבה לטיפולים? "בהתחלה, הטיפולים לא עוזרים. מגבירים אותם לטיפולים יותר קשים. אני מקבלת מה שנקרא 'הכול כלול'. ועובדי הסניףשלי, אין יוםשלא מגיעים ומתקשרים. אני יוצאת לניתוח, הראשון מהשניים. לאחריו, כמה שרוצה לחזור לעבודה, פשוט אי אפשר. הקופאית הראשית שלי, שוש מסיקה, מגיעה עם בעלה כמעט בכל יום אליי הביתה. באה לטפל בי, להיות איתי, לחבק ולחזק אותי. זה כל כך לא מובן מאליו. היו ימים שהייתי פשוט נעלמת, לא עונה לאף אחד. והם לא ויתרו, כולם. איציק ודני ליוו אותי בכל התהליך, היו מגיעים אליי הביתה. בימים קשים ביותר הייתי אומרת לאיציק שאני לא יכולה יותר להתמודד עם הכאב, שאלוהים ייקח אותי. לא מספיקה לסגור את הטלפון, ושני המלאכים האלה אצלי בבית. 'אל תקומי, מה את צריכה? איפה אפשר לעזור?'. דוד לרון, הסמנכ"ל, מתקשר לעודד: את חזקה ואת תעברי את זה, את פייטרית של החיים". מה הרגשת מול כל התמיכה הזאת? "תביני, אני בתחתית השחורה של הבור. באפיסת כוחות, בכאבים. אין כוח אפילו להרים את הראש למעלה, והם פה בשבילי. אין לי מילים כדי לתאר את זה. וזה לא יום- יומיים, אלא שנה, עם כל המטלות שיש להם. נפעמתי מהלב העצום של האנשים בשופרסל. אנושיות ללא גבולות. איציק דאג שמנהלי הסניפים באשכול יעשו ערב גיבושאצלי בבית כדי שאוכל להיות נוכחת. כולם הגיעו, הביאו איתם את כל האוכל. אני בקושי יכולה לעמוד על הרגליים. הם מביטים בי עם הקרחת וכל המראה שלי, אני רואה את הדמעות בעיניים שלהם, הם מתקשים לדבר ופשוט מחבקים. לא הייתי אני, לא נראיתי כמוני, אבל איציק ודני תמיד חייכו כשראו אותי, גרמו להרגיש

27 ׳ המשך בעמ

19