מרכז שניידר - מגזין פאזל, מאי 2020

, מאושפזת הקורונה הראשונה במרכז שניידר. מימין למטה: ד"ר גילת לבני (שמאלית) וד"ר שירה בילינסון. בתמונה הגדולה: עבודה בשגרת מיגון 14 מימין למעלה: מאיה טוביאס בת

הכוח של הביחד מנהלת מחלקת ילדים א' שהוסבה למחלקת קורונה ד"ר גילת לבני,

שנדחה אינו משמעותי, אבל חלק כן. לדוגמה, כאשר לא עוקבים אחר תפקודי כליה של ילד, לא יודעים שהמצב החמיר ולא מטפלים בזמן. ההורים פחדו לבוא למיון, וראינו מקרים של ילדים שהגיעו באיחור. עם החזרה לשגרה התחלנו לבדוק מה קרה עם כל החולים שפנו טלפונית למרפאות: כמה הסתבכו, כמה הבריאו לבד – להבין מה ההשלכות. הרפואה מרחוק – האם זהו באמת תחליף? תלוי. לא הכול אפשרי ונכון לאבחן מרחוק. להביט זה בסדר, אבל במקרה של חום Tyto בגרון דרך ובטן תפוחה, האימא לא תדע להגיד לנו מהבית אם זה כבד מוגדל או גוש. שיחה על מחלת חום פשוטה יכולה להיעשות טלפונית או בווידאו, אבל יילוד חייב להיבדק על ידי רופא. צריך לעשות הפרדה מושכלת בין מה שניתן לפתור מרחוק לבין מה שמסכן בריאות. מה שברור הוא שחלק מהביקורים מיותרים. זהו קו דק, שיש להיזהר בו מבחינת המסר להורים, אבל כן אפשר לחסוך חלק מהביקורים במרפאה או במיון. זה לא רק העומס על המערכת והטירחה להורים, אלא גם בטיחות: המרפאות בחורף הן הרבה פעמים אינקובטורים להידבקות. איך הייתה האווירה בצוות? מי טיפל בכם, המטפלים? העו"סיות וצוות הפסיכולוגיות של המחלקה שוחחו עם אנשי הצוות, פנים אל פנים, בזום ובוואטסאפ, לאפשר קצת אוורור בתוך הכאוס הזה. מכיוון שהיו במחלקה פחות ילדים מאשר בשגרה, התחלנו לקיים מפגשים מקצועיים של המחלקה בשעות

מה היה הדבר הראשון שעשית כשהובן שנכנסים לנוהל קורונה? יצאנו למערכה עם חשש ארגוני מהידבקות מאסיבית של אנשי צוות, וחששות אישיים של אנשים – בן זוג עם מחלת רקע, היריון וכדומה. כינסתי שיחת צוות ואמרתי שאני מבינה את החרדות, ומי שמצוי בקבוצת סיכון או מתקשה לעמוד בלחץ יכול לעבור למחלקה אחרת – אבל מי שנשאר איתנו לשוט במים הסוערים צריך להיות חזק "בתוך זה". מעטים עזבו, ועם הזמן רובם חזרו כדי לקחת חלק במאמץ. נוצרה אווירת משימה. קיבלנו את הציוד שביקשנו וחשנו בטוחים וממוגנים. במה הייתה שונה העבודה שלכם מאשר במחלקות קורונה של מבוגרים? המאושפזים הראשונים היו מתבגרים שהגיעו בלי הוריהם. כל ילד קיבל טאבלט למעקב והוצמדה לו עו"ס מהשירות הסוציאלי. היה חשוב מאוד לתמוך בהם ובהורים. בערבים שוחחתי עם כל האימהות. היו משברים, למשל כשתשובה חיובית מהבדיקה חזרה שוב ושוב. בהמשך החלו להגיע אלינו ילדים צעירים יותר, כל אחד עם סיפור משפחתי אחר. עלו שאלות שלא קיבלו תשובות ברורות בנהלים, ונאלצנו לעסוק באדמיניסטרציה מול משרד הבריאות כדי לטפל בדרמות משפחתיות, שחלקן ממש קורעות לב: למשל, אם לשמונה ילדים שצריכה ללכת עם ילד אחד לבידוד, ולא יודעת איך יטופלו שאר ילדיה. נכנסנו לכל מקרה כדי למצוא מענה. לשמחתנו, התחלואה הייתה פחותה מהתחזיות. בשלב מסוים נשארנו עם ילד או שניים במחלקה, והיה חשוב שאנשי הצוות לא ייכנסו לוואקום כי במקביל חלה גם ירידה גדולה בפעילות השוטפת. מהן ההשלכות של עצירת הפעילות הרגילה? עברנו תקופה של פחות מעקב אלקטיבי, פחות ניתוחים, פחות ביקורים במרפאות. חלק ממה

הערב והשתתפו בהם גם מי שהיו במשמרת, מה שלא קורה במצב רגיל עקב העומס בתורנויות. זה תרם גם ללמידה וגם לגיבוש הצוות. מבט קדימה, אל המשך ההתמודדות מול הנגיף? אני מטבעי אופטימית חסרת תקנה ומניחה שגם בהמשך יהיה בסדר. בתחילה דאגנו מאוד לילדים בקבוצות הסיכון, אבל ילדים לא היו במרכז התמונה בשום מדינה. זה מעודד ונוטע בנו ביטחון שגם הגל הבא, אם יבוא, יעבור בשלום. נטרלנו במידה רבה את אי הוודאות, וזה מרכיב מאוד חשוב בתחושת הרוגע והביטחון. תובנה אישית שלך מהתקופה הזאת? שהצוות הוא באמת משפחה, כמה כוח יש ל"ביחד" שלנו וכמה שאני אוהבת את העבודה שלי ואת הצוות.

בתחילה דאגנו מאוד לילדים בקבוצות בסיכון, אבל ילדים לא היו במרכז התמונה בשום מדינה. במידה רבה נטרלנו את אי הוודאות. אני מאמינה שגם הגל הבא, אם יבוא, יעבור בשלום

11