מרכז שניידר - מגזין פאזל, מאי 2020

הקורונה ואנחנו

משבר שהוא הזדמנות , מנהלת השירות הסוציאלי אפרת הראל

מאביו. בשלב ההכנות גילינו שהם עשו היערכות מושלמת, במי ואיך להיעזר אחרי ההשתלה. ואז הגיעה הקורונה וטרפה הכול. בפועל, הם לא יכלו להיעזר באף אחד. רגע אחד שזכור לך מהמשבר? הבנו שחשוב לעשות משהו כדי להקל על הבדידות של הילדים במחלקת הקורונה. החלטנו לאפשר להם שעות מפגש בינם לבין עצמם. הצוות עזב את המחלקה והילדים יצאו מהחדרים, ניגנו בגיטרה, שיחקו מונופול. נוצרו מפגשים מאוד מרגשים. הבנו שהשעה הזאת הייתה ממש חיונית. טיפול סוציאלי יכול להיעשות מרחוק? עדיף על כלום, אבל הזום ודומיו הם תחליף חלקי מאוד. אנו צמאות לחזור לקשר של ארבע עיניים.

איפה את פוגשת את משבר הקורונה? כמנהלת חדשה של השירות הסוציאלי, שנכנסה לתפקיד חודש לפני ההתפרצות. אני אומנם עשרים שנה בשניידר אך לא ציפיתי להתחיל כך את התפקיד. כוח האדם בשירות הצטמצם, ובגלל העבודה בשני גושים היו נוכחות בכל יום רק מחצית מהבנות. מקצועית, מול אילו אתגרים התמודדתן? בעיקר לתת מענה לבני נוער שמאושפזים לבד בחדר. למשל, נערה שאימה אושפזה בבית חולים אחר, או בן לאם יחידנית שאימו נאלצה להישאר עם אחיו בבית. יצרנו מעטפת סביב לשעון. לכל מאושפז הוצמדה עו"סית שקיימה איתו קשר רצוף בוואטסאפ או בטאבלט. רוב הזמן מחלקת הקורונה

כולם. כל אחד יכול להידבק, וכמטפלים חשנו על בשרנו את חוויית המטופל. זה יצר בסיס עם מכנה משותף רחב. היינו כולנו, מטפלים ומטופלים, באותה סירה, ורמת ההזדהות הייתה מאוד גבוהה. למזלנו, החולי בילדים היה קל ולא התמודדנו עם הנשמות ופטירות כמו בבתי חולים אחרים. העו"סיות עברו חוויה מעצימה ושונה. המסגרת והגבולות הרגילים נפרצו והעו"סית תפקדה כאימא, כמדריכה בצופים וכמטפלת. כולן גילו נכונות מרשימה לעזור גם במחלקות אחרות, להתמגן ולהיכנס לכל מקום. כשהילדים השתחררו, נוצר ריק. אנו מרגישות שהיינו חלק ממשהו גדול והיסטורי. אישית, מה את לוקחת מימי הקורונה? כמנהלת חדשה למדתי הרבה על הצוות שלי וזה היה מרומם רוח ומחמם לב. גיליתי שמשבר הוא גם הזדמנות, ובזמן קצר עברתי שיעור עצום. המגפה חידדה את מה שאנו יודעים גם בשגרת העבודה שלנו בשניידר: שחשוב לומר תודה כל יום מחדש.

עם זאת, המשבר היווה פתח לרעיונות חדשים. במרפאת ריאות אנו שוקלים עבודה קבוצתית ראשונה מסוגה מרחוק, לילדים המאובחנים עם ומנועים מלהיפגש יחד. CF מה לגבי ילדים בסיכון – ולא סיכון לקורונה? נקודה סופר-חשובה. כשירות סוציאלי, חלק חשוב מעבודתנו הוא זיהוי ילדים בסיכון. יש

הייתה קטנה, ועיקר הקושי היה סביב ההשלכות של ההנחיות וההגבלות על שאר המחלקות. הורה שנכנס עם ילד לאשפוז לא יכול היה להתחלף, אין יוצא ואין בא. בפגייה אפשרו חצי שעה ביקור להורה אחד בבוקר ובערב. ההורים חוו קשיים ותסכול סביב האילוצים, ואי היכולת לעזור בכך הייתה לנו קשה. חמ"ל שהקמנו בשירות הסוציאלי סיפק להורים מגוון מוצרי צריכה, מאוכל ונוזל כביסה ועד למשחקים ובגדים. הייתה תחושה של כאוס?

היינו כולנו, מטפלים ומטופלים, באותה סירה. המסגרת והגבולות נפרצו והעו"סית תפקדה כאימא, כמדריכה בצופים וכמטפלת. עברנו חוויה מעצימה ואנו מרגישות שהיינו חלק ממשהו היסטורי

מאות כאלה בשוטף, ומצמרר לחשוב מה קורה כשהם כלואים בבית. מצד אחד הילדים הללו הם בסיכון מוגבר ומצד שני לא מגיעים למיון, ואז קשה לזהות ולאתר. זהו סיר לחץ עם השלכות לעתיד. מהן המסקנות שלך מההתמודדות הזאת? נגיף הקורונה הוא אויב שמאיים באופן שווה על

לא בהיערכות ובתפקוד של שניידר, שפעלו מצוין – אבל כן בתחושה שהקורונה העמידה משפחות במצב של חוסר אונים. לדוגמה, טיפלנו במשפחה שבנם התינוק עבר השתלת אונת כבד בתרומה

עובדות סוציאליות בשניידר בימי קורונה. בתמונות הקטנות: נערות מאושפזות במחלקה בשיחות טאבלט עם עו"סיות

12