ראי נובמבר 19

. תל אביב: רשפים. סטיגמה .)1983( .' גופמן, א תל אביב: סוף הסיפור משמעות, זהות, זקנה. .)2005( .' גמליאל, ט אוניברסיטת ת"א. ). התמודדות עם החולה הנוטה למות. 2009( .' זמישלני, צ', ונחשוני, א .34-35 ,)1( 148 , הרפואה Bruce, L. A. (2011). Mapping hospice patients’ perception and verbal communication of end of life needs: An exploratory mixed methods inquiry. BMC Palliative Care, 10 (1). Retrieved Mars 21, 2011, from http://www.biomedcental.com Byock, I. (1997). Dying well: peace and possibilities at the end of life . New York: Riverhead books. Cramer, C.F. (2010). To live until you die: quality of life at the end of life. Clinical Journal of Oncology Nursing, 14 (10), 53-56. Edo-Gual, M., Tomás-Sábado, J., Bardallo-Porras, D., & Monforte-Royo, C. (2014). The impact of death and dying on nursing students: an explanatory model.  Journal of clinical nursing, 23 (23-24), 3501-3512. ‏ Erikson, E. H. (1963). Childhood and society (2nd ed.). New York: WW Norton. Parry, M. (2011). Student nurses’ experience of their first death in clinical practice. International Journal of Palliative Nursing, 17 , 446–451. אל המוות, והוא הופך לקורבנה של השתיקה. הפיכתם של החולים לבלתי נראים, גופנית וסמלית, חותרת כנגד הנורמות התרבותיות בנות הנוטים זמננו, הקובעות את הנִראות ואת השיח הפתוח כערך דומיננטי. למות דורשים היום להיות שותפים בהחלטות הנוגעות לסוף חייהם, כמו עיתוי המוות, תכנון הלווייתם, בחירת מקום קבורתם ועוד. הסתרת המידע נוטלת מן הגוסס את ההזדמנות לניהול המוות בדרך שיבחר. ארבע אסטרטגיות ההתמודדות מצביעות על כינונה של תת-תרבות בהוספיס, המהווה מטפורה הפוכה למציאות החברתית-תרבותית (, ההיפוכים הם Erikson, 1963( שמחוץ להוספיס. על פי אריקסון פרי ראייה אחורנית של החיים. כחלק מתהליך של הגדרה מחדששל המציאות, החולים על סף מותם מבצעים סקירה של החיים במטרה למצוא בה משמעות לחייהם. הסקירה אחורנית מחזקת תזהשל נסיגה מן החיים. החולים הסופניים נסוגים באופן הדרגתי מהחברה, נסיגה החיונית לצורך פרידתם. תרומת המחקר והמלצות עבודה זו תורמת כלים לעבודה עם מטופלים, שישפיעו באופן ישיר על היכולת להעניק טיפול הוליסטי פיזי, רוחני ונפשי. הכרת מאפייני הגסיסה יכולה לשמש ככלי להבנת התהליך התרבותי-חברתי שעוברים החולים הסופניים במפגש עם המוות, ולסייע למטפלים, המתמקדים בעיקר בעבודת הגוף, לראות את האדם כמכלול. הכרת התהליך עשויה לקדם את יישום פילוסופיית ההוספיס הלכה למעשה ואת השיח אודות המוות, אשר כה נדיר בשגרת חיי המוסדות המטפלים. ניהול תהליך הגסיסה של החולים הסופניים מחייב שילוב מיומנויות להתמודדות עם המוות הקרב כבר בהכשרה הבסיסיתשל המטפלים, קרי תוכניות הלימודים הגנריותשל החינוך לסיעוד. הללו יכללו אסטרטגיות ניהול מוות המתמקדות בעיקר ביחסי מטפל–מטופל באמצעותשילוב של הוראה חווייתית. קיימת חשיבות רבה לזהות ולעבד את חוויותיהם של הסטודנטים לסיעוד במפגשם עם החולה הסופני, שכן תוצאותיהן עלולות להשליך על יכולתם להתמודד עם טיפול שהם אמורים להעניק למטופליהם. לאור העובדה כי המפגשהראשוני עם המוות הוא חוויה רגשית עוצמתית למטפל, הבנת חוויותיהםשל הסטודנטים לסיעוד וצמצום השפעותיהן עליהם, עשויים להבטיח כי אחיות לעתיד יציעו טיפול איכותי למטופלים סופניים ובני משפחותיהם, תוך הפחתה למינימום של חרדת המוות .)Parry, 2011( והשפעותיה על שחיקה נפשית ביבליוגרפיה

. איון החברה 4 כולל שיח שיפוטי כלפי הקונטקסט הישראלי התרבותי. השיח השיפוטי מבטא ניסיון להצדיק את המוות הקרב. רצונם האמיתי של החולים הוא להשתייך לחברה וכדרך להפחתת הדיסוננס שנוצר, הם מפחיתים בערכם של החיים ומציגים את החברה כמי שאינה ראויה "אין לנו אנשים טובים. יש לנו חברה להם. השיח הוא נוקב וקיצוני. מאוד קשה...", "אני לא אוהבת להיות ישראלית יותר... יש משהו בשורששהוא מקולקל... אני מרגישה משהו מקולקל פה וזה מפריע בחוויית החולים, השיח השיפוטי מנסה לערער על סמכותם לי מאוד." של החברה והמערכת הרפואית לקבוע את מיקומם של הגוססים בחברה. באמצעות דברי התוכחה, הם מנסים ליצור לעצמם תדמית של ריבונים של החברה ולא קורבנותיה. דיון ומסקנות עבודה זו עסקה בחוויית הגסיסה ממחלת הסרטן של חולים סופניים ממצאיה מצביעים על דפוס ייחודי של ניהול מוות. זאת בהוספיס. מתוך ההנחה כי ההוספיס הוא תחום חיים רפלקסיבי, אשר החולים ואנשי הצוות הנמצאים בו מודעים היטב להיותו מקוםשל מוות. החולים המודעים לגופם המתפרק ולמותם הקרב, חווים עוצמות חרדה כה גבוהות המאלצות אותם לנקוט באסטרטגיות שונות ופרפורמטיביות, כדי להגדיר את מצבם מחדש וליצור מציאות ורודה יותר בחווייתם. כנגד הכמישה וההדלדלותשל הגוף, החולים עוסקים בניהול עצמי של המוות באמצעות העלאת הכבוד העצמי והבנייה של מציאות מדומה שבה המוות אינו נוכח. אימת המוות השורה בהוספיס, דוחקת גם את המטפלים לנקוט באסטרטגיות תיאטרליות, ולמרות הציפייה למתן טיפול רוחני פתוח, הםשותפים למשחקי ההסתרה במקוםשהשקפת עולמו היא פתיחות. ההסתרה נועדה לגונן על החולה, אך בפועל היא מעמיקה את בדידותו הקיומית. הוא אינו יכול לשתף אחרים בתחושותיו העולות נוכח קרבתו אימת המוות הופכת גם את המטפלים בהוספיס לשותפים למשחקי ההסתרה. ההסתרה נועדה לגונן על החולה אך בפועל מעמיקה את בדידותו הקיומית קיימת חשיבות רבה לזהות ולעבד את חוויותיהם של הסטודנטים לסיעוד במפגשם עם החולה הסופני, שכן תוצאותיהן עלולות להשליך על יכולתם להתמודד בעתיד עם הטיפול

12 | ראי