אלקטרון – מגזין קבוצת אלקטרה

מ"א השתנה? מגיורא זלצר (רק רשמית) נפרדים לפני כשנה וחצי מעד גיורא מגג הבניין בחיפה, נפגע ברגליו ונותר מרותק לכיסא גלגלים. במסיבה שערכו לכבודו החברים לעבודה הוא נשא תחינה אותנטית להקפיד על כללי הבטיחות - ונוכח לראות, עד כמה אוהבים אותו באלקטרה

מאת סמדר כדר חורש

האיש המיוחד הזה. גיורא נשא גם הוא דברים וסיפר על העוצמות שהעניק לו הסניף המלוכד בתקופה שאחרי, על החיבוק הגדול, התמיכה, הדאגה ותחושת המשפחה של החברים. גיורא גם זעק מן הכתוב תחינה אותנטית להקפיד על כללי הבטיחות - הקפדה שהייתה יכולה למנוע מראש את מצבו הנוכחי. חברי הסניף ערכו מצגת יפה, שבמסגרתה הוזמנו החברים לעבודה להביע את כל הדברים הטובים שכולנו חושבים על גיורא. לפני האירוע, לבקשתו של יוסי ורדי, נברתי בכל האלבומים והצלחתי למצוא שתי תמונות מהרמת כוסית שבהן מצולם גיורא כחלק מהקהל. נברתי גם בכל העיתונים ומצאתי כתבה קטנה על סדנת גבייה ובה מופיע צילום של גיורא במבט מהורהר. שלחתי ליוסי ורדי את מעט החומרים, ולא יכולתי שלא לתהות לעצמי כיצד ייתכן שאדם שעבד עשרות שנים בחברה, לא מותיר אחריו תיעוד. לפתע הבנתי שזו אמירה חזקה, המשקפת את דמותו של גיורא: מעולם לא נדחף לפריים של אף מצלמה, לא השתתף בנופשוני חברה או שלפחות לא נראה בהם, לא זכה בעובד מצטיין (ולא כי לא הגיע לו...), לא התבלט בטיולי הגיבוש למרות שידיעותיו לא נפלו מאלו של מורה הדרך, לא נראה באירועים חברתיים - ובכל זאת, אין מי באגף המעליות ובמטה אלקטרה שאינו מכיר את גיורא: אותו גיורא שמשך שנים היה מתייצב בשש בבוקר, עם הבלורית השחורה הרטובה, עם החצי חיוך בפה וחצי חיוך שני בעיניים, ועם המשפט הקבוע: "הכול מצוין..." אני אישית מעולם לא שמעתי את גיורא מלין על משהו. אין לי ספק שגישתו זו תסייע לו ליצור מציאות חיובית ואופטימית, על אף מבחן המציאות שזימן לו הגורל.

בחודש ינואר השנה נערכה מסיבה לגיורא זלצר, מנהלן השירות של סניף חיפה בחמש השנים ,65 האחרונות. גיורא הגיע לגיל אבל לא זו הייתה הסיבה למסיבה. שנות עבודה פוריות 22 הוא סיים באלקטרה, שנים שבהן קם כל בוקר עם התלהבות מחודשת לעבודה - מרחק נסיעה של שעתיים מביתו - אבל גם זו לא הייתה הסיבה להתכנסות. החברים של גיורא התאספו כדי לציין את פרישתו המוקדמת, פרישה שאינה מרצון. לפני כשנה וחצי מעד גיורא מגג הבניין בחיפה ונפגע ברגליו - פגיעה שהותירה אותו מרותק לכיסא גלגלים. אחרי חודשים רבים של שיקום פיזיותרפי, גיורא מבטיח שימשיך להילחם כדי לנסות לחזור לימים שלפני, גם אם ברור לו שלא ניתן להשיב את הגלגל בדיוק לאותה נקודה. בערב המרגש התאספו החברים הטובים במסעדה חיפאית ודיברו על גיורא: שאול להב, מנהלו במשך שנים (מעליות טל ומעליות 15- כ הרכבה), סיפר על האיש ששימש כציר מרכזי במעליות טל במשך עשר שנים: "יד ימיני", קרא לו שאול. החברים דיברו על נאמנות אין סופית לעבודה, ראש ענק, גמישות מחשבתית, אנרגיות טובות. שאול דיבר על עובד שהפך לחבר טוב "שתמיד עומד לצידך בכל עניין, עת ומועד". עמוס ברדה, עמיתו לעבודה של גיורא, סיפר על אדם ערכי מאוד, עם מוסר עבודה נדיר, שהקריב את מרצו וזמנו לאלקטרה ללא מגבלות של זמן, באכפתיות עצומה לכספי החברה ורכושה; כזה שכל מעביד היה מאחל לעצמו. חיבוק גדול מהסניף מעבר למילים הנוגעות שנאמרו, אפשר היה לחוש את האהבה הרבה של כל מי שעבד בעבר ובהווה עם

לא יכולתי שלא לתהות לעצמי, כיצד אדם שעבד עשרות שנים בחברה לא מותיר אחריו תיעוד. לפתע הבנתי שזו אמירה המשקפת את דמותו של גיורא

19