ש.ל.ה במלחמת חרבות ברזל – גיליון מיוחד

7.1 0 יומן אישי

המסיבה ברעים: עדות מהתופת תשעה | עובדת מינהל במרפאת כללית אסתטיקה רמת אביב | תושבת תל אביב מירית דנוך, חודשים בחברה

רואים מרחוק דמות במדי צבא, בהתחלה חשבנו שזה מחבל והאצנו, אבל אז ראינו את שני הפלאפלים על הכתף והוא אומר לנו "חברים ניצלתם, עשיתם את זה, תמשיכו ישר וימינה, תיכנסו לנתיבות ותעלו למרחב 12 מוגן לבית הראשון שתראו". בשעה נכנסנו לנתיבות, אנשים במרפסות צועקים לנו לעלות אליהם, צבע אדום לא מפסיק, אנחנו יושבים איתם בממ"ד. ניצלנו.

מחבלים", ואני צועקת לאנשים "הוא פצוע, תעזרו לו", עדי נותן לנו מים אבל הוא נופל ומאבד הכרה, ורק אז אני כאילו מתעוררת וקולטת שאם לא ארוץ יהרגו אותי. רצנו בשדות חמש שעות, התחבאנו בשיחים, בפרדסים, השריקות יותר ויותר קרובות אלינו, אני צורחת לתוך האדמה שמע ישראל ומדברת עם אלוהים שיציל אותנו, עדי וחברות שלי אומרים לי "מירית אל

את הסיפור שלי אני שולחת בוואטסאפ מהמילואים, מנסה לשחזר את השבת יצאנו 7.10- הנוראית הזאת. בלילה של ה מהבית, אני ושתי חברות טובות, בדרך למסיבה בדרום. לא פעם ראשונה שאני יוצאת למסיבות של הנובה. שמנו ווייז, לא הכרנו את האזור וגם לא ידענו שאנחנו נוסעות לעוטף. הגענו בשתיים בלילה. הכול היה מושלם, באמת מסיבה ברמה גבוהה. רקדנו, שתינו, ובשש בבוקר החלטנו ללכת לרכב להחליף בגדים לפני שהשמש עולה ויתחיל להיות חם. כשעמדנו לחזור מהחניה למסיבה, החלו הטילים מעל הראש שלנו. אנשים עוד רקדו, רק אחרי כמה דקות אמרו בכריזה "צבע אדום, כולם לתפוס מחסה". המטחים לא הפסיקו. התקשרתי לאמא שלי וסיפרתי לה. ואז התחלנו לשמוע יריות. אמרתי לחברה שלי – "עכשיו להיכנס לרכב, עפים מפה לכיוון הכביש. תני גז ולא מעניין אותי אם את שיכורה או לא". הגענו לכביש ועדיין לא קלטנו שיש מאחורינו מחבלים. נעצרנו בפקק מטורף, אנשים לא מבינים מה קורה, ואז צרחות: "כולם לצאת מהמכוניות ולברוח לשדה". חשבתי שאנחנו בסרט. הרגליים נהיו משותקות. המחבלים מתקרבים והיריות כבר מסביבנו. החברות שלי התחננו שאתחיל לרוץ, אבל קפאתי. פתאום הופיע מאחוריי בחור שידע את שמי, תפס לי את היד ואמר לי: "מירית, את רוצה למות או להינצל? תתחילי לרוץ עכשיו!". הוא פשוט סחב אותי איתו. הבחור הזה, עדי, הציל אותי. הוא עזב את החברים שלו ולא ויתר עליי. אמא שלי שוב בטלפון ואני כבר אומרת לה מילות פרידה, "אני אוהבת אותך, יורים עלינו, אני לא יודעת אם אני חוזרת". לידינו רצים שני שוטרים פצועים, אחד מהם פצוע קשה מאוד, רץ רק על האדרנלין, צועק לנו "כולם לתת ריצה ולהתחבא, יש פה מלא

תוותרי חייבים להמשיך לרוץ", אבל אני כבר מתחילה לוותר לעצמי, מבקשת מהם שלא יחכו לי, ושוב עדי נלחם עליי ומתחנן, "מירית תקומי ואל תסתובבי אחורה", המחבל כבר היה מאחורינו עם סרט ירוק על הראש, עדי התחיל להקיא מהלחץ, קמתי, דפקתי ריצה אליו ואמרתי לו "די להתייחס אליי, תרוץ, אני איתך". אחרי כמה רגעים – נס משמיים, הגענו לרכב נטוש ולידו שני אנשים קפואים מפחד. למזלנו המפתח היה בפנים. לא חשבנו פעמיים, נדחסנו שמונה איש ברכב, נתנו גז בשדות, ראינו הרבה רכבים פונים ימינה לקיבוצים אבל אנחנו לקחנו שמאלה לכיוון נתיבות. תוך כדי נסיעה אני מתקשרת למשטרה והם אומרים לנו: "אין איך לעזור לכם, תצילו את עצמכם". פתאום אנחנו

עדי תפס לי את היד ואמר: "מירית, את רוצה למות או להינצל? תתחילי לרוץ עכשיו!" כבר עמדתי לוותר והוא הציל אותי

10