ש.ל.ה במלחמת חרבות ברזל – גיליון מיוחד

א

ח נ

ו נ

ננ

צ

ח

!

הנס קרה לנו פעמיים מנהלת אדמיניסטרטיבית בכללית | ) ק"מ מגבול רצועת עזה 7( גרה ביושביה פלורי טויטו, )14( ) ולבת 16 ,18( אם לשני בנים | שנה בחברה 13 | סמייל נתיבות

שומר שבת, וזה מה שהציל אותו ואת החברים שלו. פשוט נס. ונס נוסף: המחבלים היו בשדות של המושב שלנו, הגיעו עד לשער המושב ובאורח פלא לא נכנסו. לאט לאט אני מבינה שפעמיים פגש אותי הנס. אבל ככל שחלפו השעות הבנו את גודל האסון שנפל עלינו כעם. המחשבות "מה היה קורה אילו" לא עוזבות, ובכל ערב מרגע רדת החשיכה הפחד מתחיל, לא מסוגלת לצאת מהבית, לא מרגישה 14- בטוחה. הילדים בחרדות. בת ה לא הסכימה להיכנס להתקלח כמה ימים והייתי צריכה ללוות אותה לכל מקום ולישון איתה. "אמא קשה לי לנשום", היא אומרת. בעלי עם הנשק כל הזמן, ליווה אותנו לכל מקום. היה לי ברור שחייבים לצאת מהבית כדי לשמור על שפיותם של הילדים ועל השפיות שלנו. ואז הגיע הפינוי למקום שקט ובטוח. נסענו בלי לחשוב, שמנו במזוודות מה שבא ליד ויצאנו בשעות הערב. כשחזרנו למושב גילנו שבפרדס שבין המושב שלנו ליכיני ממוקמת יחידה של אגד ארטילרי ושהמושב הפך לשטח צבאי. ועכשיו סיוט מסוג אחר: לאורך כל היום נשמעים קולות ירי ארטילרי שמרעידים את הבית, ובלילות זה אף הולך ומתגבר. מצאנו את עצמנו בלילות ללא שינה. ואז קיבלתי שיחת טלפון ממשה פרידמן, מנהל התפעול, שצריך לפתוח את המרפאה. לא חשבתי

השתנו חיינו. שבת של שמחת 7.10.23- ב תורה הפכה לשבת שחורה שתיזכר לעד. הרגע ממנו חששנו כל חיינו, התממש. הביטחון במקום הכי בטוח, הבית הפרטי שלנו – נעלם. באותו בוקר קמתי בשעה שש. לא חשתי בטוב. הכנתי לי כוס קפה ויצאתי עם הכלבה לגינה לנשום קצת אוויר של בוקר. כעבור כחצי שעה החלו יירוטים מעל ראשי ואזעקות צבע אדום. המשפחה כולה התעוררה. חיפשתי בנייד לראות מה קרה, ולא מצאתי כלום בחדשות.

אייל הוציא את הנשק ודרך אותו. הסתגרנו בממ"ד. שמענו יריות מכיוון מושב מטר מאיתנו, 800- יכיני, כ שם התבצע טבח נוראי

בעלי ובני התארגנו ליציאה לבית הכנסת. חשבנו שתכף הכול מסתיים, אבל האזעקות לא פסקו. ביקשתי מהם שישארו בבית. לאף אחד במושב לא היה מושג לגבי חדירת המחבלים, עד שראש המועצה הגיע ליישוב כדי להחזיר את כל המתפללים הביתה. רק אז התחלנו להבין את גודל האירוע, ושזה הרגע להיכנס הביתה, לנעול את הדלתות ולא לצאת. אייל בעלי שמתנדב במשטרה כבר שנים הוציא את הנשק ודרך אותו. אצלי, הפחד החל לחלחל לכל חלק בגוף. הגיעה הודעה ממועצת שדות נגב להסתגר בבתים, לסגור חלונות ודלתות ולהיות בשקט. מבחוץ נשמעו יריות מכיוון מטר מאיתנו, שם 800- מושב יכיני הנמצא כ התבצע טבח נוראי. אני רואה את המבט המפוחד בעיני הילדים, משותקת מפחד ומנסה לשמור על קור רוח. בינתיים הגיעו ידיעות על מה שקרה במסיבה ברעים. הבן שלי שהיה שם בחמישי בלילה עם חברים חזר ביום שישי בגלל שהוא

שלי – לתת שירות 8 לרגע, זה היה הצו למטופלי כללית ולאנשי המילואים בימים קשים אלו. בבוקר אני מוצאת את עצמי לבד בכביש בדרך לעבודה, משננת לעצמי פסוקי תהילים שזוכרת בעל פה, שלא תתפוס אותי אזעקה, שלא אפגוש בדרך טנדר לבן שהפך לסיוט של כולנו. כיום, חודש לאחר השבת השחורה, חיינו הם שגרת חירום של עבודה

וחזרה הביתה. בריחה מהמחשבות שלא עוזבות, מהמראות שראינו, מהכאב שלא עוזב על הנרצחים, החיילים, אנשי הביטחון, החטופים. ויחד עם זאת מבינים שחייבים להמשיך הלאה, לקום ולהמשיך את החיים לצד הכאב הגדול. בשבילנו זו מלחמה על הבית. הלוואי שנזכור כולנו שחייבים להיות מאוחדים. אנחנו עם חזק ואנחנו ננצח!

11