ש.ל.ה במלחמת חרבות ברזל – גיליון מיוחד

מנהלת אדמיניסטרטיבית בכללית סמייל | , תושבת שדרות קריסטינה בוקרב 9 ולבת 11 אם לבן | ארבע שנים בחברה | כרמי גת יום שחור שנזכור ולא נסלח

א

ח נ

ו נ

ננ

צ

ח

!

מוטלות ברחובות. אמרו לילדיהם לסגור עיניים, נסעו בין הגופות והסתלקו. פחדתי לעשות זאת עד שבצהריים נפלו החשמל, האינטרנט התקשורת. הבנתי שגם לא נוכל להזעיק עזרה אם נצטרך. אספנו בגדים ומה שהספקנו, סגרנו עיניים ופשוט ברחנו מהעיר בכפכפים, כשהילדים בפיג'מות, ביד תיק עם כמה פריטים בודדים שזרקתי בלי להסתכל. ראינו מלא דם ברחוב, רכבים עם חורי יריות בתוך כיכרות, הגוף רעד ופשוט נסענו בלי להביט לאחור. עברנו מבית לבית. בהתחלה למשפחה באשקלון, עד ששם היה חשד לחדירת מחבלים. באותו רגע, באמצע הלילה, ברחנו לרחובות. ובמקביל, הלוויות שלא פוסקות. חברים יקרים שנרצחו, ביניהם משפחה שלמה, משפחת קפשיטר ז"ל, שחזרו מקמפינג ולרוע המזל בחרו בדרך הלא נכונה. חברתי היקרה אירית פאלי קונדרוב ז"ל. השוטר אליק פוזיאקוב ז"ל, חבר קרוב. ועוד הרבה אנשים שהכרנו.

עם כל הקושי והכאב להיזכר, בחרתי לשתף בסיפור שלנו מאותו יום שחור שנזכור ולא נסלח. זו הייתה אמורה להיות שבת משפחתית יפה, יום כיף עם חברים בפארק עדולם. בעוד אני מכינה כריכים לטיול החל צבע אדום עם המטח הכי ארוך מאי פעם. בעלי ואני מחבקים את הילדים בממ"ד, והרקטות לא פוסקות. עשרים דקות של פיצוצים, אולי יותר – איבדתי את תחושת הזמן. כשזה נרגע יצאתי למרפסת לראות מה קורה. פתאום החל ירי מרוחק. לא האמנו שזו יכולה להיות חדירת מחבלים עד שראינו רכב לבן מתקרב, עם דמויות בבגדים שחורים וסרטים על הראש. הם קפצו מהרכב, התחילו לרוץ וירו לכל מקום. אנשים שהיו בחוץ פשוט התמוטטו על הרצפה. למזלנו הם היו די רחוק, אבל הפחד השתלט עליי וקפאתי במקום. בעלי תפס אותנו, סגרנו חלונות ונכנסנו לממ"ד. בחוץ ירי בלי הפסקה, היינו בטוחים שזה צה"ל אך הצבא לא בא במשך שלוש שעות. השוטרים הלוחמים שלנו נלחמו עד המוות כדי להגן עלינו כמה שיכלו. במשך יומיים המחבלים הסתובבו לנו בעיר. המון ירי של הצבא, מסוקים, רקטות – יותר גרוע מכול סרט אימה. היינו שעות רבות עם הילדים בממ"ד, כשהם בוכים שיהרגו אותנו. הבטחנו שאנחנו שומרים עליהם, אך בתוך תוכנו רעדנו מפחד. זה היה הלילה הכי מפחיד בחיי. לא עצמנו עין. לבסוף הילדים נרדמו ואנחנו ישבנו עד אור הבוקר עם סכינים ביד, בתקווה שלא ייכנסו אלינו. ביום ראשון שמענו מאנשים שברחו, בזמן שמחבלים עדיין מסתובבים בחוץ והגופות

עבורנו, לעיר היפה והחמה שלנו. מצטופפים עם שני הילדים בחדר אחד, הולכים לטיפולים פסיכולוגיים חינוכיים, מנסים להרגיע את הילדים שמפחדים לחזור שמא מסתתר עוד מחבל שלא מצאו. אנחנו חיים מיום ליום. אני רואה בסופר אנשים שחוזרים בערב למיטה שלהם, ואנחנו לא יכולים לקיים אפילו סדר יום מינימלי. איבדנו אמון, איבדנו תקווה, החלומות נמחקו. התכנון הכי רחוק הוא למחר. אני יודעת שאין ברירה ואנחנו חייבים להיות חזקים. למען הילדים, לקום ולחייך ולנסות שוב לחלום על מה יהיה ביום של אחרי. להאמין שנוכל לחיות ולגדל ילדים בשקט. אבל זה כל כך קשה.

ברחנו מהעיר בכפכפים, כשהילדים בפיג'מות. ראינו מלא דם ברחוב ורכבים מחוררים. הגוף רעד ופשוט נסענו בלי להביט לאחור

מרחובות כבר פינו אותנו באופן מסודר, והיום אנחנו פליטים שלא יכולים לחזור הביתה, למקום שהיה אמור להיות הכי בטוח

נעבור את זה ביחד

| סייעת בכללית סמייל שדרות | , תושבת שדרות ציפי מרגאי אם לארבעה וסבתא לארבעה נכדים | שנים בחברה 15 בשבת השחורה הייתי אצל בתי בצפון, לחגוג יחד את שמחת תורה. בבוקר היו התלחששויות בבית הכנסת וראינו גיוס של חיילים, והבנתי שקרה משהו חמור. בחזרה מבית הכנסת שמענו משכנה ש"מחבלים מעזה כבשו את שדרות". לא הבנתי את המשמעות, זה לא נראה הגיוני בכלל. אחרי זמן לא רב הבנתי שמתנהל קרב במשטרת שדרות, ממש בסמוך לביתי עד עכשיו אני לא מעכלת את הסיטואציה, כאילו זה סרט, משהו לא נתפס. לאחר כמה שעות החל תהליך פינוי של תושבים על ידי פיקוד העורף. נשארתי אצל בתי בצפון, וכעבור כמה ימים עברתי לבית מלון בירושלים עם יתר המשפחה שלי. כשעברתי לירושלים החלטתי להירתם למען קהילת המפונים בעיר ולעזור במה שאני יכולה. הבנתי שניאלץ להיות תקופה ארוכה מחוץ לבית, והיה לי חשוב להיכנס לשגרה, לחזור לעבודה ולהתנדב כדי להעסיק את עצמי בעשייה ובנתינה. זה לא פשוט אבל ביחד נעבור את זה, וננצח!

9