מדבריא 4, מגזין יוספטל ומרחב אילת

חוויית המטופל

מערכת מדבריא מאת * הכותב הוא רופא מנתח באחת מהמחלקות בחטיבה הכירורגית ביוספטל

לפגוש את האדם

שמאחורי המטופל

מערכת היחסים בין הרופא למטופל כוללת ממד אישי, שאל לנו להתעלם ממנו: חלק חשוב ממעטפת הטיפול הוא להכיר את החולה שלנו "קצת מעבר". היכרות כזאת, גם לאחר ימים או שבועות של טיפול, תייצר "קלוז'ר" לשני הצדדים "להיות כונן" זה אומר שהטלפון תמיד עליך, תמיד בהישג וב"שלוף", ושבכל רגע אתה מוכן להקפצה. כאשר אני כונן, צלצול מבית החולים מעיד לרוב על מקרה דחוף במלר"ד. גם באותו יוםחמישי לוהט בתחילתאוגוסט, בשעותאחר הצהריים, כשהעיר מלאה בתיירים ובמבקרים ובמלר"ד מטפלים בחוליםמרחבי הארץ והעולם, צלצל הטלפון. הרופא במיון סיפר על אדםשהובא על ידי מד"א במצב קשה כשהוא על סףאיבוד הכרה. האישסבל מכאב בטן עז, ובבירור המהירשנערך במלר"ד נמצאו סימניםהמעידים על פרפורציה: היווצרות נקב באחד מאברי הבטן, שדרכו עובר תוכן ממערכתהעיכול אל חלל הבטן הסטרילי. התוצאה היא זיהוםחריף - מצב מסכן חיים, שללא טיפול מיידי עלול להסתיים במוות. נתתי בטלפון את ההוראות הדרושות להכנת החולה לניתוח, ביקשתי כי יזמנו את צוות חדר הניתוח ויצאתי מייד אל בית החולים. האמפתיה פוגשת את לחץ הזמן לא קל לפגושחולה כזה לפני ניתוח דחוף. מצד אחד, אנחנו תמיד אמפתיים למצב המטופל ומשפחתו, ללחץ, לכאב ולדאגה. מצדשני, הזמן קצר, צריך להתכונן לניתוח, ללמוד את הבדיקות, לשוחח עם החולה ועם המשפחה, להחתים על הסכמה. הכול בלחץ זמן, ואסור לפספס אף שלב. הגעתי למלר"ד מהר ככל שיכולתי ופגשתי לראשונה את אהרון (שם בדוי). את העובדה שמצבו רע, אפשר היה לזהות גם בלי להיות רופא. תוך כדי ההכנותהמהירות לניתוח, שוחחתי עימו על הממצאים ועל הניתוחהמתוכנן. לאחר הניתוח הראשון, בשבועייםהבאיםשבהםשהה בטיפול נמרץ, אהרון נותח על ידי מספר פעמים נוספות. במהלך התקופה הגעתי אליו למספר רב של ביקורים ושוחחתי ארוכותעםבני משפחתו. רק לאחרשבועיים, כשאהרון השתחרר מטיפול נמרץ ועבר למחלקה הכירורגית, הצלחנו לשוחח בנחת. רק אז, למדתי להכיר אותו כאדם ולא רק כמטופל. בטיפול בחולה מחוסר הכרה או מורדם נוצרת מערכת יחסים בסיסית ביותר, שרק הרופא מעורב בה, ושה"דלק" שלה הוא הצורך הטהור לעזור ולטפל כשהדחף לעזור הופך לרגש מקצוע הרפואה אינו מקצוע טכני גרידא. הדחף להועיל לאדםאחר קייםבכל מי שבוחר במקצוע, כמובן בדרגותשונותהנובעותמאישיותהרופא (עובדה המשפיעה על בחירת תחום ההתמחות). הכוח הזה מונע על ידי אמפתיה אבל גם מדחפים פשוטים יותר, כמו רצון לעזור ואפילו דחף בסיסי להגן על האחר. דווקא במקצוע הכירורגיה, בשל המורכבות וחוסר הסימטריה בקשר עם הרופא, זהו רכיב חשוב מאוד ביחסי רופא-מטופל, והוא יכול לשאת

פנים רבות ושונות. הוא תלוי ברופא (גם בזמינותו הנפשית והפיזית באותו רגע, ואף אחד מאיתנו אינו מושלם), באינטראקציה עם החולה, ובתחושות וברגשות שהחולה הספציפי מעורר ברופא. ברור שלא בכל מפגש הרגש הזה מתעורר בעוצמה. אנחנו לומדים, עם הזמן, לדכא אותו לפרקים כדי לתת לחולה חופש לבחור (ולהתנהל אחרת משהמלצנו), וגם כדי להגן על עצמנו. לפעמיםאותו רגשפשוט גווע בנו - זמנית, כמו לאחר תורנותמתישה, או בקביעות, בגלל שחיקה ועומסשל שנים. לא תמיד אנחנו שמים לב לכך, ולא תמיד אנחנו יכולים לשנות אתחיינו בעקבותהיעלמו (לא כל כך בקלות זורקים לפח עשרים שנות הכשרה). מהמלר"ד דיווחו על סימנים לפרפורציה: היווצרות נקב באחד מאברי הבטן, שתוצאתה זיהום מסכן חיים. הגעתי מהר ככל האפשר לחדר הניתוח מפגש בסופה של "דרך חתחתים" כשאתהמטפל בחולה "נעדר" (מחוסר הכרהאו מורדם), אתהמנהל עימו את מערכתהיחסיםהבסיסיתביותר, שאותהאתהממלא ברגשותיך ובתחושותיך שלך בלבד, עם מעט השלמות ממידע שאתה מקבל על החולה. ה"דלק" במקרההזההואאחד: הצורך הטהור לעזור ולטפל. זו מערכת יחסיתמוגבלת, כי בפועל מעורב בה אדםאחד בלבד - הרופא. היכרותעםהמטופל, לפעמים לאחר ימיםאו שבועותשל טיפול בו, הופכתאתמערכתהיחסיםהזו לשלמה ונכונה, ומסייעת לנו "לסגור" אתהמקרה. אני חושב, שאותהסגירהמתרחשת גם אצל המטופל, כשהוא מכיר את מי שדאג לו וטיפל בו, כך שמהמפגש המשותף, בסופה של "דרך חתחתים" כזו, כולם יוצאים נשכרים: המטופל, משפחתו והרופא. בואו ננסה תמיד להכיר את המטופל שלנו "קצת מעבר".

- 11 -